בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג

הרמוניה רוגעת ודיאלוג תמים וחכם יש במבחר הזה בין השירים של לאה גולדברג לאיוריה של עפרה עמית. איורים קסומים מלאי דמיון והומור

תגובות

פזמון ליקינתון

לאה גולדברג. איורים: עפרה עמית. הוצאת דביר והקיבוץ המאוחד, 67 עמ', 68 שקלים

"לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?" נשאלה פעם המשוררת לאה גולדברג בשאלון שהתבקשה למלא. תשובתה הקצרה היתה: "ומה לעשות בסוסים במאה העשרים/ ובאיילות? ובאבנים הגדולות / שבהרי ירושלים?" מה גולדברג עשתה עם האיילות אנחנו יודעים, ועוד יותר מזה: בזכותה אנחנו יודעים מה עושות האיילות בלילות. האיילות האלה נכללות ב"פזמון ליקינתון", מבחר חדש משירת הילדים של גולדברג.

מבחר יצירות משקף בדרך כלל את טעמו האישי של העורך. אני משערת שהבחירה של יעל גובר, שליקטה וערכה את הספר, לא היתה קלה. כל שיר ששובץ הוא אבן טובה שיש לה שם אחר, כל שיר חילחל אט-אט לזיכרון הקולקטיבי. ואם חסרים לקוראים שיר זה או אחר, יש לתלות את האשמה בלאה גולדברג, שכתבה הרבה שירים יפים וראויים. כך או כך, העורכת הקפידה על פסיפס ייצוגי של ז'אנרים: שיר לירי, שירי ערש, שירים סיפוריים, עיבוד שיר שנכתב בעקבות יוצר אחר, שיר גוזמא ועוד. חלק לא קטן מהמבחר מוכר בצלילים ובלחן. בשליטה של משקל וקצב, על מגש של זהב, הגישה לאה גולדברג את שיריה למלחינים. קולו של אריק אינשטיין מערסל את השירים ואת הקוראים ב"מה עושות האיילות", "מדוע הילד צחק בחלום", "בערב מול הגלעד" וב"פזמון ליקינתון".

השיר "פזמון ליקינתון", שנכתב לכבוד ט"ו בשבט ופורסם ב-1940 ב"דבר לילדים", הוא שיר הערש האולטימטיבי (אלה שקדמו לו בלטו בצביון חינוכי-חברתי-לאומי). המלחינה רבקה גווילי, כך מספרת האגדה, לא ידעה מה זה יקינתון, והמלה צילצלה לה כמשהו אקזוטי מן המזרח. ביטוי לכך נתנה בתרגום המלים של גולדברג לצלילים. משהו יפאני מהדהד עם פעמונים. היום כל זמר שמכבד את עצמו וכל מקהלה יודעים ש"פזמון ליקינתון" נוגע בנצח. ידידי אורי סיפר לי על אהבתו הראשונה בכיתה ג': "זו היתה ילדת המקהלה, הסולנית של הבית הראשון והשלישי. כבר בשורה הראשונה, ?לילה לילה מסתכלת הלבנה', התאהבתי בה".

יש משהו מסתורי ורחוק במלה יקינתון. רק בעקבות השיר הלכתי לחפש את הפרח בהרי הגליל. גם האגדה מהמיתולוגיה היוונית, המספרת על סופו הטראגי של הנסיך יפה התואר יקינתון, מוסיפה רובד מיתי לשיר. כשאני עומדת מול הפרח הזה, אני תמיד מוסרת לו דרישת שלום מלאה גולדברג, ומפזמת: "ואומרת הלבנה לעננים:/ תנו טיפה ועוד טיפונת לגנים,/ שיפרח היקינתון/ בגננו הקטון/ כך אומרת הלבנה לעננים". אני משוכנעת שרבים עושים זאת. אפילו הפרח מכיר כבר את השיר ומאוהב בו. הרקפת, לעומת זאת, מאוהבת בשירו של לוין קיפניס. גם לפרחים מותר לבחור את המשוררים האהובים עליהם.

את "ערב מול הגלעד", שיר ערש בלחנו של מיקי גבריאלוב, הקדישה גולדברג לילדי קיבוץ אפיקים, שזכו להקדשה גם בשיר "על הדשא". בספרו החדש של גדעון טיקוצקי, "לאה גולדברג - האור בשולי הענן", מובאת הדעה הרווחת בקרב חוקרים, שניזונה משיחות עם חבריה של המשוררת, ש"ערב מול הגלעד" מבטא את ביקורתה של המשוררת על הלינה המשותפת בחברה הקיבוצית: "אל הבקעה מן הגלעד/ טלה שחור ורך ירד,/ כבשה פועה, בוכה בדיר -/ זה בנה הקט אשר אבד./ ישוב טלה אל חיק האם,/ ישכב בדיר ויירדם,/ והכבשה תישק אותו-/ והיא תקרא אותו בשם./ נסתר הליל בין הבדים,/ והנביא הגלעדי/ יורד דומם אל הבקעה/ לחזות בשנת הילדים".

הרמוניה רוגעת ודיאלוג רוגע, תמים וחכם יש במבחר הזה בין השירים לבין איוריה של עפרה עמית. איורים קסומים, מלאי דמיון והומור. בשיר "הצפרדע" ("מי ראה את הדודה לאה מתחפשת לצפרדע?") הקוראים זוכים לדרישת שלום מגולדברג - עמית בחרה לאייר אותה כצפרדע. המשוררת, שאהבה לפסל ולצייר, ודאי היתה מקרקרת מצחוק. לדרישת שלום נוספת זוכה הקורא גם ממקס השובב מ"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק.

המבחר של גולדברג הוא ספר נוסף בסדרת ספרי שירה לילדים. קדמו לו מבחר של ביאליק, מרים ילן-שטקליס ואנדה עמיר. שירים שניצחו את הזמן, והדפדוף בהם, בשבילי, הוא דפדוף בילדות. "מי שנעשה לו נס מדבר שירה", אמרו חז"ל, ואורי צבי גרינברג, בשירו "משא ונבל", הרחיב זאת: "כל שיר אמיתי - הוא נס, הוא פתיחת השער והפשלת הווילון". ללאה גולדברג קרו הרבה נסים, שהפשילו לנו וילונות, קרעו חלונות ונהפכו להיות המצע התרבותי שלנו. הפשטות והבהירות הן היסודות המשמרים בשירים האלה, שכל כך קל לצרוב אותם בתודעה, ולא רק בגלל התווים והלחנים. הבטחתי לעצמי: כשאחזיק לראשונה בידי שטר של 100 שקלים שעליו דיוקנה של לאה גולדברג, אקנה לעצמי עוד עותק מן המבחר הזה, שיהיו לי שניים. הרי מישהו תמיד ייקח עותק ולא יחזיר.



איור מתוך הספר: עפרה עמית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו