"הביתה מערבות השמש" מאת אורי אורלב | לא ניצול, ילד

הסיפור "הביתה מערבות השמש" שמגולל אורי אורלב עוסק בסוגיות של הישרדות ושל אנושיות; והוא דן בסוגיות הללו באחריות ובחיוניות, מבלי להזדקק לתשלום חובות אידיאולוגיים צפויים מראש

עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

הביתה מערבות השמש

אורי אורלב. הוצאת כתר, 242 עמ', 89 שקלים

אני רוחש כבוד והערכה מיוחדים לסופר אורי אורלב, שמפעל חייו הספרותי מתמקד בכתיבה לילדים ולנוער, ושרבים מספריו עוסקים בשואה. אורלב אינו סופר למבוגרים שמשתעשע לעתים עם כתיבה לצעירים; אולי בשל כך שמו לא מוזכר בטבעיות ברשימת הסופרים החשובים או המרכזיים של התרבות הישראלית. ספרות הילדים והנוער הישראלית נתפשת כמשנית בחשיבותה ביחס לכתיבה למבוגרים, משום שהתרבות העברית הצעירה טרודה בכינון קאנון שמבקש לשקף זהות בוגרת של החברה שאליה הוא פונה ועליה היא מספרת. אולם יותר מכך, ספרי הילדים והנוער שעוסקים בשואה נתונים במין גטו ספרותי; הם נוטים לדידקטיות מחניקה, ונוצקים על פי רוב בתבנית אחת, סנטימנטלית וסנסציונית, המבקשת להכיל את מוראות השואה בכל עוצמתן. הדחיסות שלהם נועדה להעביר מסר מורה ומחנך, ההולם את הציווי לזעזע כמה שאפשר כדי לזכור - ולהזכיר: "לא עוד כצאן לטבח".

אולם בספרו החדש של אורלב, "הביתה מערבות השמש", אין בנמצא דידקטיות כזו. הסיפור שהוא מגולל עוסק בסוגיות של הישרדות ושל אנושיות; ואורלב דן בסוגיות הללו באחריות ובחיוניות, מבלי להזדקק לתשלום חובות אידיאולוגיים צפויים מראש. על אף שהוא מדווח על התושייה, העוז ושמחת החיים של הפליטים, אין בו האדרה סנטימנטלית ופלקטית של גבורתם ושל מידותיהם הטרומיות. אדרבה: הסיפור מציג דמויות פשוטות ונכונות, מוכרות ונגישות; הן מעוררות עניין ולא חמלה; הזדהות ולא הערצה.

הרומן, המבוסס על סיפורו הביוגרפי של אלי פז-פוזניאק, נמסר מנקודת מבטו של ילד בשם אליושה, שנמלט עם משפחתו - אמו, אחיותיו התאומות הגדולות ואחיו התינוק - מפולין לקזחסטאן; שם הם מוצאים מחסה בזמן המלחמה, ועם תומה הם נודדים ברכבות באירופה עד הגיעם לארץ ישראל. הסיפור נפתח לא למשמע רעם המטוסים או ההפצצות, אלא דווקא בתיאור ידידותו של הגיבור עם בתם של המשרתים. הוא בן חמש, והיא בת שבע, והם משחקים באמא ואבא או ברופא וחולה; "אני הייתי תמיד האבא", נזכר המספר, "והייתי צועק עליה באוקראינית, כמו שצעקו במשפחה שלהם, ולפעמים גם הרבצתי לה (כאילו), ולפעמים ישנו במיטה מחובקים, אבל בלי לדגדג". לפעמים היתה מביאה את הבובה שלה, והם היו ממציאים לה עונשים.

הספר אינו נפתח בקול רעש גדול. המינוריות שלו - פשוטה, כמעט בנאלית - מסמלת את האתיקה שלו: סיפורו של הגיבור שאחריו עוקב הספר הוא סיפורו של ילד; לא ניצול, לא פליט, לא גיבור. ולאורך כל הרומן, גם ברגעיו הקשים, לא שוכחים את העובדה הזאת. אין זה דבר של מה בכך; הרי התרבות הישראלית הציונית עיצבה את סיפוריהם של הניצולים על סמך התגיות הללו. תחילה בזה להם והשתיקה אותם, לאחר מכן הפכה אותם לקדושים מעונים, ואחר כך לגיבורים העשויים ללא חת, לפי צרכיה הפוליטיים המתחלפים. הסופרים עצמם ביקשו לאפיין את גיבוריהם בכל סמלי מסדר הזהות הישראלי ותכניו; כך ביקשו לאמץ לדמויותיהם ולעצמם את כל המאפיינים הביוגרפיים והסמליים שמעצבים את "הגיבור העברי החדש". לעתים, בדרך אל הלגיטימציה המיוחלת, הם שילמו את מחיר היושרה הפואטית, ואפילו את היושרה הביוגרפית.

הרומן אינו משתף פעולה עם ציפיות אידיאולוגיות כאלו או אחרות: הגיבור הוא ילד, רק ילד; לעתים רב-תושייה, ולעתים פחדן; שובב והרפתקן כדרכם של ילדים, ממרה את קולה של אמו, לעתים אלים וחסר ביטחון, ולעתים גאה ומאושר במלת עידוד. ואפילו אמו, ששמרה על משפחתה בניגוד לכל הסיכויים כאשר בעלה התגייס לצבא האדום ולא שב - ספק משדות הקרב, ספק מהגולאגים - לא פותחת את פתח הבקתה שבה משפחתה מתגוררת לפני פליט מורעב, שמתחנן למעט אוכל. הפחד, בתצורתו הטהורה, הוא חף מנדיבות; זה טיבו.

אולי בשל כך, הדמויות שמאכלסות את הרומן הן חיוניות ועגולות; הן אנושיות במובן נטול המאמץ של המושג, שהוא בלתי שכיח בתוך הז'אנר של עדות השואה. בקזחסטאן, אליושה יוצא להרפתקאות מסוכנות: צד ארנבות ודגים, מתארח אצל הילדים הקזחים ואפילו בורח ממשפחתו אל העיר הגדולה. לאחר שוך הקרבות, ברכבת שמחזירה את הפליטים לפולין, הוא נפעם מהתותחים, ומעדיף לשהות בקרון שבו הם ממוקמים ולא עם משפחתו המודאגת. וברגע היחיד ברומן שבו אימי המלחמה נחשפים לפניו, כאשר פצצות גרמניות מטביעות כמה מהקרונות ששוקעים בנהר, המספר נוקט משנה זהירות. "היה נורא לראות את הקרונות אחרי שפתחו את דלתותיהם", הוא כותב. "אמא כיסתה את עיני ולקחה אותי משם. אבל מה שהספקתי לראות נשאר חקוק בזיכרוני לכל החיים". שני המשפטים הללו מטרידים יותר מכל תיאור פלסטי או מילולי של דם, אש ותמרות עשן; האימה נטועה במה שלא נכתב, ולא במה שמתואר לפרטים.

רבים מסיפורי השואה לנוער נגמרים עם העלייה לישראל. ההשפלה והנידוי שהיתה מנת חלקם של רבים מהפליטים עם הגיעם לכאן אינה מסופרת; גם לא הבושה מכך שלא עמדו בתו התקן של העברי החדש. אורלב בחר להמשיך את מסע החניכה של הגיבור גם בארץ ישראל: הוא יוצר המשכיות, ולא שבר, בסיפורו של אליושה ומשפחתו, ובואם הנה אינה מתוארת כסוף דבר או כניצחון. בעבור אליושה, זו עוד תחנה במסע.

אחיו התינוק, אמו ובעלה החדש מתיישבים בתל אביב, והוא נשלח לקיבוץ. הוריו המאמצים הם עפרה, אחראית הנוי בקיבוץ וחסידה של סטאלין ושל השיטה הקומוניסטית, ובעלה זלמן שהתפכח מחלום שמש העמים. הילדים בקיבוץ לועגים למבטא הזר של אליושה; לכך שהוא אומר "אליחו" במקום אליהו ולשמו החדש; גם לבגדיה הבורגנים ולמראה הגלותי של אמו שבאה לבקר. בקיבוץ, החברים לא מתחבקים ולא מתנשקים, לא אומרים שלום ולא מחליפים ברכות. "צריך להעמיד דור של אנשים קשוחים", מסבירה לו עפרה, "כאן אין מקום לרכרוכיות ולפינוקים". אליושה, ששרד את המלחמה הגדולה, אינו מבין את העמדה. הוא לא מעוניין להפוך לעברי חדש, וסיפורו אינו משתף פעולה עם תביעת המהפך הדכאנית מפליט לגיבור עברי שנולד מחדש באחת. הוא מבקש להסתגל, אך מסרב להתבייש.

פשטותו הכובשת של הסיפור מטעה: הרומן הוא מלאכת מחשבת של רגישות ואחריות ביחס לחומרים שבהם הוא מטפל. בישירותו העניינית, הוא מספק עדות היסטורית וביוגרפית של סיפור הישרדות, המרגש ומחכים מבלי להזדקק לפאתוס, להצטדקות או להאדרה עצמית. לשם כך דרוש לא רק כישרון ספרותי נדיר, אלא גם יושרה גדולה. אני, לעומתו, נזקק לפאתוס: יותר מ-30 ספרים כתב אורי אורלב עד היום; כן ירבו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ