"הלב של שירז" מאת ריטה | שביל הבריכה

ריטה בחרה להוציא לאור לא סתם ספר ילדים אלא אחד הדומה מאוד, בתכניו וגם בסגנונו, לספרי הילדים המיוחסים למדונה

שהם סמיט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שהם סמיט

הלב של שירז

ריטה. איורים: ולי מינצי. הוצאת כנרת, עמ' לא ממוספרים, 69 שקלים

האם אפשר לשפוט את ספר הילדים של ריטה לגופו, במנותק מן הפרסונה החתומה עליו? אולי אפשר היה לעשות זאת אלמלא בחירתה שלה לחקוק על הכריכה (באותיות זהב) את שמה המקצועי, המסחרי, "ריטה", וכן ללכת בדרך שסללה לה מדונה ולהוציא לאור לא סתם ספר ילדים אלא אחד הדומה מאוד, בתכניו וגם בסגנונו, לספרי הילדים המיוחסים לכוכבת-העל (לי קשה להבין כיצד, בתוך לו"ז חייה האינטנסיביים, מצאה מדונה פנאי לכתוב 18 ספרים בשש שנים).

"כשהייתי קטנה אמא שלי היתה מספרת לי סיפור שאהבתי מאוד, על ילדה אחת שאבד לה כדור צמר, על אשה זקנה ועל שתי ברכות של קסם" (מתוך הכריכה האחורית, הטעות - ברכות במקום בריכות - במקור), כך מספרת ריטה ואני מאמינה לה. אני גם מוכנה להאמין לה שסיפרה את הסיפור לבנותיה "ברגעים המתוקים שלפני השינה, בטיולים ובפיקניקים, בשעות הקסומות שהעולם התפוגג בהן ונדמה היה שרק אנחנו כאן". אני מוכנה להעלים עין מן התיאורים הסכריניים של הילדות האידילית ולהאמין שגם אם עסוקה, המופיעה על במות בשעות שילדות קטנות ישנות, מוצאת זמן לספר להן סיפורים. אני מוכנה להאמין שריטה כתבה את הסיפור. אולם קשה לי ליישב בין הסגנון התמציתי ואף הלקוני מעט של המעשייה לבין סגנון הכריכה האחורית ועוד יותר מזה למקרא התודות בתחתית העמוד האחרון. כי רק כאן, במקום שבו "כל הזכויות שמורות לריטה יהאן-פורוז" (באותיות זעירות), פורץ מן המחברת קול אמת, רוגש, מופרז, לא מרוסן, מעין גיבוב של קלישאות ניו-אייג' עם ליריות: "ל... שמסוככת עלי בסואן של חיי", "ל... המנטורית המדהימה שלי... אף פעם לא הצלחתי להתרגל לעובדה שהאשה הענקית הזאת הפכה להיות חברה שלי ושהיא מלווה אותי בכתיבה שלי עצמי".

כאמור, הדמיון בין המיזם המו"לי של ריטה לבין זה של מדונה אינו מתמצה בהיותן שתיהן זמרות ודיוות שהחליטו לכתוב ודווקא לילדים, וזהו העניין השני הקשור בספרה של ריטה אשר מעורר אי-נחת. "הלב של שירז", כמו חלק גדול מספריה של מדונה, אינו סיפור מקורי אלא עיבוד לסיפור עממי. מדונה התפרסמה כמי שנטלה סיפורים קבליים ("יקוב ושבעת הגנבים" מבוסס על אחד מסיפורי הבעל שם טוב) וסיפרה אותם בדרך פשטנית, מוסרנית, כזו שכל תכליתה להגיע אל השורה התחתונה של מוסר ההשכל, והעיקר - בדרך שלא היתה מזכה כל כותב אחר בתשומת לב מצד מו"ל.

ריטה (איזה צירוף מקרים) אף היא בחרה בסיפור עממי: מעין סיפור לכלוכית, בעל מסר דידקטי - יופי חיצוני אינו אלא השתקפות של יופי פנימי, והיא עושה זאת בשפה ובטון המזכירים מאוד את זה של מדונה: סגנון פונקציונלי, הגון, אך קצת חסר אופי וחיות. ועדיין, הסיפור שבו בחרה ריטה, ולפחות על כך מגיע לה קרדיט, הוא מעשייה יפה. תמציתו: שירז היתומה והדחויה מגיעה, בעקבות כדורי הצמר שלה, אל בית זקנה מוזנחת. זו מבקשת ממנה להרוס את ביתה וכל אשר בו, אך שירז מסרבת ותחת זאת מנקה ומשקמת אותו. לאחר מעשה היא טובלת בשתי בריכות קסם - באחת מים לבנים ובשנייה שחורים - ונעשית יפה להלל. אחותה החורגת, בראותה את מה שעבר על שירז, מנסה לחזור על מעשה אחותה, אך כשהזקנה מבקשת ממנה להרוס את ביתה היא מצייתת והופכת, בעקבות הטבילה בבריכה, למכוערת מכפי שהיתה.

המעשייה מטרידה ומעוררת מחשבה משום שהמעשה של שירז הוא מעשה שנכרכים בו מרד עם ציות; יש בו קריאת תגר גברית באמצעות פעולות שאין נשיות מהן. קוראים בוגרים ורגישים יהיו ערים למשמעויות העולות מן הסיפור, אבל קוראים צעירים, הקוראים רק את הפשט, עלולים להישאר עם שלד גרום ועם המסר הפשטני שבסוף. סופרת בעלת מעוף, חשיבה חתרנית או סתם כישרון לסיפור, לתיאור או לכתיבת דיאלוגים היתה מחלצת מן המעשייה הזאת הרבה יותר, וכן מקפידה מעט יותר בבחירת פרטי המציאות הבונים את הסיפור.

קצת מוזר לקרוא במעשייה עממית על מטבח שיש בו "שיש", מושג מתחום המטבחים המודרניים, ועוד יותר מזה לראות את אותו מטבח בורגני קם לתחייה באיור: עם ארונות, שיש, כיור, וקיר אריחי קרמיקה. גם קיומו של בית ספר, ועוד כזה שבנות עשויות להתחנך בו, נוטעת את המעשייה בזמן אחר, קרוב הרבה יותר אל ימינו (ושוב, גם באיור נראים ילדים וילדות עם ילקוטי-גב).

הנה הגענו אל האיורים וגם כאן, כמו בספרי מדונה, יש פער גדול בין רמת הטקסט לרמת האיור. במרבית ספרי מדונה האיורים הם לא פחות מווירטואוזיים, ב"הלב של שירז" האיורים של ולי מינצי טובים ככלל, אך אינם אחידים ברמתם: יש מוקפדים פחות, מוקפדים יותר וגם כמה איורים נפלאים, ליריים, מאטיסיים. מינצי בחרה בפלטת צבעים מתוחכמת ששולטים בה גוני כתום, טורקיז, חום, ירוק ובורדו; היא משלבת בין כמה טכניקות ידניות (דבר נדיר בעידן המחשב) ומכניסה לספר בדיוק את מה שחסר בטקסט: תנופה, צבעוניות, ספונטניות. העיטורים בזהב, גוון שגם למדונה יש חולשה אליו, מוסיפים את מגע היוקרה, ומשמשים מין תזכורת למעמדו היוקרתי של המחבר.

נדמה כי אנו עומדים בפתחו של עידן (או שמא כבר בעיצומו) שבו, מאחר שהמטרה אינה לכתוב ספרים טובים אלא למכור ספרים, שם הכותב חשוב יותר מן הטקסט עצמו.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ