שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יחיעם, יץ
יחיעם, יץ

בעוז ובהדר, סיפורו של מנחם בגין

גלילה רון-פדר עמית. הוצאת מודן, 430 עמ', 88 שקלים

גלילה רון-פדר עמית היא סופרת ידועה וותיקה, שכתבה עשרות רבות של ספרי ילדים וכמה ספרים על גיבורים מיתולוגיים של התנועה הרוויזיוניסטית ושל המחתרות הפורשות. בין היתר כתבה רון-פדר עמית על זאב ז'בוטינסקי ("באור ובסתר", 1981); על אברהם (יאיר) שטרן ("המורד", 1973); ועל יהושע כהן, לוחם לח"י שנהפך לחבר קיבוץ שדה-בוקר ולחברו הקרוב של דוד בן גוריון ("אהבה בפרדסים", 1989). עתה יצא לאור ספרה על מנחם בגין, מפקד האצ"ל, מנהיג תנועת החרות וראש הממשלה השישי, שהיה דמות משמעותית ומרתקת.

אף שהספר נכתב בסגנון רהוט וקולח הסוחף את הקוראים, הוא טעון בבעיות עקרוניות לא קלות. הבעיה הראשונה קשורה לעצם מהותו - כיצד לאבחנו? בכריכה האחורית של הספר נכתב באופן ברור כי הספר "אינו ביוגרפיה אלא סיפור עלילתי", ואכן המחברת הוסיפה סיפורים ופרטים כיד דמיונה, שקשורים במשפחת בגין, בעיקר באשתו עליזה (אלה). לדוגמה אביא את הקטע שמתאר כיצד בגין בישר לאשתו על הניצחון הגדול של מפלגתו בבחירות לכנסת השלישית, בקיץ 1955: "'אלה', מנחם נכנס הביתה ועיתון ?מעריב' בידו, ?ראית?' הוא מצביע על הכותרת.

אלה לוקחת מידיו את העיתון.

'מפא"י הפסידה 15 אחוזים, 'חרות' הכפילה את ציריה, 'הכלליים' הפסידו כשליש', זו הידיעה שמופיעה בעמוד הראשון".

הקטע הזה מבוסס על עובדות היסטוריות ברורות. הוא דומה לשאר הפרטים העלילתיים בספר שמבוססים על פרטים היסטוריים - מכאן הטענה כי הספר הוא "עלילתי" היא מוגבלת ביותר. למעשה זהו ספר היסטורי או ביוגרפיה המיועדים לבני הנעורים. שני דברים מרכזיים הביאו אותי למסקנה הזאת: הדבר הראשון הוא השימוש בפרטי-פרטים הקשורים לתולדות בגין והאמורים להיות מדויקים. הדבר השני הוא שהמחברת הביאה בספר בלי סוף ציטוטים מדברי גיבורה: נאומים בכנסת ובכיכרות הערים, מכתבים ששלח וקיבל וכרזות שכתב בימי המחתרת.

כמה מפרקי הספר מבוססים בעיקר על ציטוטים, כמו פרק כ"א שעוסק בהקמת תנועת החרות ב-1948. בפרק מובאים חלקים רחבים משידור הרדיו ב-15 במאי 1948, שבו בגין הכריז על הפיכת האצ"ל למפלגה פוליטית - ציטוט סתמי שאינו מובהר למהותו ומשמעותו. שיטה זו של שימוש בציטוטים ללא הצגת הקשר ראוי והסבר נאות חוזרת בספר באופן קבוע. דוגמה בולטת נוספת היא המכתב שקיבל בגין מדוד בן גוריון בפברואר 1969, שנכתב בו כי "מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טענה אישית נגדך, מכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות הוקרתי אותך יותר". אי אפשר להבין את ההקשר של המכתב בלי להתייחס למכתב שבן גוריון שלח לחיים גורי במאי 1963, שבו נכתב כי בגין "הוא טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ" (הדברים פורסמו בספר באופן שגוי בעמוד 342). בן גוריון כתב את המכתב כדי לכפר על המכתב לגורי, לפחות כלפי עצמו (בגין לא ידע עליו באותם ימים).

בעיות מהותיות נוספות שאפשר להצביע עליהן בספר זה נוגעות להתעלמות מאירועים מרכזיים הקשורים בחיי בגין, או הצגה שגויה ומטעה של אירועים. ההתעלמות הראשונה היא מהקמת הליכוד. אחרי ציטוט ארוך מהנאום ה"עלילתי" של בגין בכנסת על פרישת מפלגתו מממשלת גולדה מאיר ב-1970, מגיע הספר למלחמת יום הכיפורים, שעיקר ההתייחסות אליה היא ציטוט מנאום נוסף בכנסת, שבו שאל את השאלה הידועה "למה לא קירבתם את הכלים?". כחודש לפני כן ליכוד הוקם - צעד שהיה שלב הכרחי ומרכזי בדרכו של מנחם בגין לכס השלטון. מדוע המחברת לא כתבה על כך בשעה שכתבה (באופן שגוי) על הקמת גח"ל ב-1965? (במילון המושגים של הספר נכתב ערך קצר על הליכוד, אך בטקסט עצמו לא נכתב על כך מאומה).

ההתעלמות השנייה היא הרבה יותר משמעותית. רון-פדר עמית כתבה על תקופתו של בגין בווילנה תוך התעלמות מאירוע שאפשר להגדירו כטראומה מכוננת שרדפה את בגין עד יומו האחרון: כנציב בית"ר בפולין הוא לא חזר לפולין הכבושה בשעה שראשי תנועת הנוער החלוציות חזרו לתופת ועמדו בראש מרידות בגטאות. מי שהבינה את המשמעות האדירה של הארוע מבחינתו היתה הסופרת והמסאית שולמית הראבן המנוחה. בשלהי תקופתו כראש הממשלה היא טענה כי אין טעם לשפוט את התנהגותו של בגין באותם ימים ויותר מזה - אסור לשפוט אותו, וכך כתבה: "הכתם הזה רודף את מר בגין עד היום הזה, אולי כמו אותו קברניט של ג'וזף קונרד שנשא עד סוף ימיו את החרפה על שום שקפץ ונטש את האונייה הטובעת. אולי בשם כך הוא מתעקש לראות שואה בכל מקום, על מנת שיינתן לו סיכוי שני, והפעם יתפקד כראוי" ("ידיעות אחרונות", 6 ביוני 1983).

ההתעלמות השלישית היא פעוטה לכאורה, אך בעיני היא מאוד מקוממת. בערך של יעקב וויס, שהיה חבר אצ"ל שנידון למוות ונתלה בכלא עכו ב-29 ביולי 1947, נכתב כי בקיץ 1944 הוא יצא מהונגריה "לשוויץ והצטרף לקבוצת הכשרה חקלאית, שהיה אתה במשך שמונה חודשים. בשנת 1945 הצליח להעפיל לארץ ישראל". בנקודה הזאת התעלמה המחברת מהשאלה כיצד אפשר לצאת מהונגריה הכבושה ולהגיע לשוויץ - הוא הצליח להגיע לשווייץ הנייטראלית מאחר שהיה אחד מנציגי בית"ר ב"רכבת קסטנר", שהיתה מקוללת מבחינת הרוויזיוניסטים, שלא מסוגלים עד היום לעכל את העובדה שהרוג מלכות הגיע לארץ בעזרתה של "רכבת המיוחסים".

וכן: בפרק כ"ה (שעוסק בשנים 1967-1969) מתואר כיצד בגין ביקר את בן גוריון בביתו בתל אביב ערב מלחמת ששת הימים, כדי להציע לו לחזור לראשות הממשלה. התיאור הזה שגוי לחלוטין: ב-23 במאי, היום שהמצרים סגרו את מצרי טיראן, בגין הציע להפוך את בן גוריון לראש הממשלה ואת אשכול לסגן ראש הממשלה לענייני פנים. למחרת אשכול פסל אותה והיא ירדה מסדר היום, אך היא סללה דרך לפגישה בין השניים שנערכה ב-27 במאי. מטרת ההצעה היתה לשבור את הקרח בינו לבין "הזקן". אחריה בגין ועמיתיו הגיעו למסקנה העגומה כי בן גוריון הזקן והמנותק לא מסוגל להנהיג את הממשלה והציבור.

ובפרק כ"ד שעוסק בשנים 1964-1966 נכתב כי הרעיון לאחד את תנועת חרות עם המפלגה הליברלית עלה בעקבות האיחוד של מפא"י ואחדות העבודה. הדברים שגויים בגלל הסיבות הבאות: גח"ל הוקם באפריל 1965 - לפני הקמת המערך, שהוקם במאי; הרעיון עלה שנים רבות קודם - ב-1958 נערך מו"מ עם הציונים הכללים שנכשל; לא היה איחוד בין המפלגות אלא הקמת בלוק פרלמנטרי .

העובדה שהספר גדוש ומלא ב"סתם" טעויות ואי דיוקים היא החמורה מכל. אביא כמה דוגמאות לכך: קנצלר בגרמניה הוא ראש ממשלה ולא נשיא; ב-1969 גולדה מאיר לא היתה מזכירת מפלגת העבודה - המזכיר היה פנחס ספיר, שלא היה שר האוצר (שר האוצר היה זאב שרף); יגאל אלון לא היה "איש מפא"י" ולא היו לו "סיכויים מבטיחים" להיות ראש הממשלה, כי היה איש אחדות-העבודה; לוי אשכול לא רצה להפקיד את תיק הביטחון בידי יגאל אלון מסיבה פשוטה - הוא רצה מאוד להמשיך לכהן כשר הביטחון. ויש עוד טעויות רבות.

בשנים האחרונות נהפך מנחם בגין ל"גיבור תרבות" שנכתבו עליו דברים רבים. לצערי, חלק ניכר מהם לא ראויים לזכרו של האיש. ספרה של רון-פדר עמית הוא חולייה נוספת של המצעד הלא מפואר הזה. העובדה שזהו ספר לבני הנעורים רק מחמירה את הביקורת. שיקוליה האמנותיים של המחברת כבודם במקומם מונח, אולם חשובים ככל שיהיו, אין שיקולים אלה מתירים לה את החרות לזלזל בקוראיה, במיוחד שאלה קוראים צעירים וספרה הוא ספר עלילתי-כביכול (יש לזכור שאין בידי הקוראים הצעירים היכולת להבחין בין עובדה היסטורית לבין עלילה מפרי רוחו של המחבר). כשקראתי ספר זה עלתה בי תחושה מרה כי המחברת כתבה על נושא שאינה מכירה מספיק. לא צריך להיות חסיד מובהק של מנחם בגין כדי להגיע למסקנה שמגיע לו הרבה יותר מזה.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ