בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הבית בקרן פו" מאת א"א מילן | הגירוש מגן עדן

"הבית בקרן פו" כל כך חכם, משעשע ורצוף רגעי קסם, עד שלידו, כמו ליד כל יצירת-מופת, מתגמדים הדברים שנראים לנו הרי-עולם בעת התרחשותם

תגובות

הבית בקרן פו

א"א מילן. איורים: א"ה שפרד. תירגמה מאנגלית: אבירמה גולן. הוצאת מחברות לספרות, 155 עמ', 79 שקלים

"הבית בקרן פו" היה הספר האחרון שכתב אלן אלכסנדר מילן (1882-1956) ברביעייה הקרויה בשפתנו "פו הדוב" (באנגלית "ויני הפו"). הראשון והשלישי היו ספרי שירה לילדים, והשני והרביעי - ספרי פו וחבורתו. עם צאתו לאור ב-1928 והפיכתו לרב-מכר, כקודמיו, נוכח מילן שכתיבתו לילדים מאפילה על יצירתו למבוגרים והחליט, במודע, לחדול ממנה ולשוב אל מה שראה כלוז של עבודתו: נובלות, מחזות, הומורסקות וספרי מתח. כל יצירתו לילדים היתה אפיזודה, שנמשכה חמש שנים בלבד.

אלא, שמרגע שיצר בעטו את פו - "דובון שאין לו הרבה מוח בקודקודו" (כתרגומם של ורה ישראלית וא"ד שפיר בספר הראשון), או "דוב שמוחו דל מאוד" (כתרגומו של אהרן אמיר), או "דוב בעל מוח קטן מאוד" (כתרגום אוריאל אופק), או "דוב עם מעט מאוד שכל בראש" (כתרגומה של אבירמה גולן) - ואתו את חזרזיר, איה, קנגה, ארנב, ינשוף ושאר שוכני יער ת"ק הפרסאות, הוא תויג כסופר ילדים והקריירה שלו למבוגרים החלה לקרטע. המבקרים, שקודם קשרו לו כתרים וטענו שהמציא סוג הומור חדש, נעצו בו קולמוסים מורעלים, מחזותיו נכשלו והספרים שנמכרו, שנקראו, שהוערכו - ושפירנסו - היו בעיקר ספרי הילדים. "הכישרון לא עזב אותו - הקהל עזב אותו", כתב עליו לימים בנו, כריסטופר רובין, שלצד הדובון היה הגיבור המרכזי של ספרי פו.

כריסטופר מילן - הוא העדיף להיקרא כך - יצא פגוע ופצוע מהופעתו בספרי פו. רוב חייו היו לו יחסי אהבה-איבה עם אביו, שהשתמש בשמו, שמיחזר את הסיפורים שטווה סביב צעצועיו ושהפך אותו, שלא בטובתו, לאחד הילדים המפורסמים ביותר בעולם. הניסיונות להימלט מצל אביו ומצל פו דחפו אותו לא פעם להשמיע דברים בוטים בגנות האב, לטעון ש"לא הבין ילדים", ולספר - בשני ספריו האוטוביוגרפיים - עד כמה העכירו ספרי פו את חייו. בחנות הספרים שבבעלותו בדבון, דרום אנגליה, הוא הקצה אך פינה זעירה לספרי אביו.

עם כל הכבוד לסבלו האישי של כריסטופר המנוח (שמת ב-1996), יעידו מיליוני הקונים והקוראים של ספרי פו, בעשרות שפות, בכל העולם, שבכל הנוגע להבנתו של מילן האב את הוויית הילדות הם סבורים אחרת. כך סבורים גם רבבות אוהבי-פו, שעולים לרגל בכל שנה אל יער אשדאון בססקס, אנגליה, שנופיו משמשים כרקע להרפתקאותיו של פו. מאז צאתם לאור הוכתרו ספרי הילדים של מילן כקלאסיקה, וגם היום הם אהובים, נקראים, מצוטטים ובעלי נוכחות קבועה במחזור הדם של תרבות הילדים.

ענן קודר של עצב

"הבית בקרן פו" רואה עתה אור בתרגום חדש, במתכונת אלבומית, וכקודמו, "פו הדוב" (מחברות לספרות, 2004), אף הוא בתרגומה של אבירמה גולן. תרגומים חדשים לשפתנו מתחייבים מהתיישנות התרגומים הישנים, שלילדי ההווה עלולה לשונם העשירה להיראות כג'יבריש ארכאי, דוחה קריאה. תרגום חדש עשוי לעורר עניין מחודש בטקסט ובאיורים המקוריים של קלאסיקה זו, נקיים מן האנימציה - ומן האמריקניזציה - של מעבדות וולט דיסני. כך מקווים בני הדור, חלקם כבר שוכני דיור-מוגן, שספרי פו היו להם ספרי-פולחן, מקור לאסוציאציות, לציטוטים וליוקרה חברתית.

גם ספר זה בנוי מעשר אפיזודות, שבהן חבורת חיות (כל אחת מהן תערובת מתוחכמת של צעצוע, חיה, ילד וכל-אדם וכולן יחד מייצגות מעין מיקרוקוסמוס אנושי) חיה ומבלה ביער. החבורה חווה הרפתקאות, וכל אחד מחבריה לומד אגב כך משהו על עצמו ועל האחרים ועל היחסים ביניהם, כשנער קטן בשם כריסטופר רובין משמש להן מעין אב טוב ואחראי, פודה ומציל. כל אחת מהן חשה, שלמרות אי-אלו פגמים באופיה, טעויותיה, תעיותיה וכישלונותיה היא אהובה ומקובלת ויש לה מקום.

חדי עין יוכלו להבחין בשוני ובהתפתחות בין שני הספרים. אם בראשון יש יותר אגוצנטריות ובדלנות, בזה שלפנינו יש הרבה יותר חברות. אם בראשון יש יותר תמימות והתבצרות בעולם ילדי מוגן, הרי בזה יש היחשפות גדולה יותר לסכנות. באופי המובחן של הגיבורים יש שינויים והפתעות: חזרזיר הפחדן עושה מעשה גבורה, איה הקדורני והרטנן, בעל הדימוי העצמי הנמוך, מחבר פואמה וזוכה לתשואות.

אם הראשון הוא ספר אופטימי, רצוף תחושת ביטחון, הרי שמעל זה שלפנינו מרחף ענן קודר של עצב ודאגה, אולי חרדה של ממש, בגלל עזיבתו הקרובה של כריסטופר את היער. עולם הפנטסיה וההרפתקה, ארקדיית הילדות המוקדמת, עומד להתפוגג ולפנות מקום לחיים שיש בהם אילוצים, מחויבויות ומטלות, גם סכנות אמיתיות; עולם שבו אי אפשר יהיה עוד "לעשות כלום" ועם זאת שאספקת הדבש תהיה מובטחת. למרות שהספר כולו מרופד בהומור ובאירוניה ומדיף ריח של מהתלה, תמונת הסיום, שבה נפרד כריסטופר רובין מפו, היא פנינה לירית, שגם כשתקראו אותה בפעם ה-50 יתעבה גוש של דמעות במעלה גרונכם. הפרידה מן הילדות המוקדמת, אליבא דסופרי הילדים הוויקטוריאנים-אדוארדיאנים, שמילן היה אחרון נביאיהם, היא כמו גירוש מגן עדן.

סופה של תמצית הלתת

כאוהבת פו אמיתית עשתה אבירמה גולן מלאכת תרגום אנינה, מיומנת, מוקפדת, "עבודת-יד" ממש. בכל מלה, צירוף ושורה ניכר החיפוש אחרי צורת הביטוי הקולעת והמדויקת ביותר, שגם תהלום את לשון המקור ואת רוח המקור, גם תשמור על רמה לשונית איכותית וגם תהיה המצאתית, ויחד עם זאת תהיה קריאה וקליטה לקוראים הצעירים של היום. הפתרונות להרמזים, לקריצות ולמשחקי הלשון של מילן חכמים אך לא מתחכמים, ואין ניסיון להתחבב על הקוראים בעזרת שימוש בעגות לשון רווחות. הטקסט פשוט ופיוטי גם יחד, מעורר השראה ומקדם אהבה, קריא וקולח, ידידותי למשתמש. כל מלה וכל צירוף, לכל אורך התרגום, יושבים היטב במקומם ומעידים על עבודה קמוטת מצח ועל חתירה להעניק לקוראים את הטוב ביותר.

התרגום החדש אינו מייתר את קודמיו, ומיותר לגמרי לשאול מי מהם "יותר טוב". ספרות אינה שדה-קרב. הארץ תישא באהבה רבה, זה לצד זה, את החדש לצד תרגומו הנמלץ, העשיר והפיוטי של אהרן אמיר (1951) ולצד העממי והעכשווי יותר של אוריאל אופק (1979). כל אחד יפה לדורו ולזמנו ויהיה יפה, לימים, לחובבי הנוסטלגיה. חסידי התרגומים הישנים לא יוכלו, בדרך הטבע, שלא להזיל דמעה נוכח היעלמותם של ביטויים וצירופים אהובים, שנהפכו למטבעות לשון. "כיוונת את השעה לקמצוץ של משהו" של אמיר נהיה כאן "באת בדיוק בזמן לטעום משהו קטן"; "יותר משאני רועד אוזני רוחפות" של אמיר נהפך ל"זה לא כל-כך בכפות הרגליים, זה יותר באוזניים"; חזרזיר בספר החדש כבר לא יטדל ויפמפם, אלא "יוסיף טידלי פומים"; "וישן שנת-ישרים" של אמיר הוא כאן "ושקע בשינה עמוקה"; ה"פלוטים"של חזרזיר הופכים כאן ל"איצטרבולים", שעדיין צומחים בחלקם על אלונים משום-מה; כשאיה, אצל אמיר, "החווה עליה במנוד טלף", כאן הוא "הורה עליה בנפנוף פרסה"; "ואם כן, מה הטעם לכופף דרדר משובח בתכלית?" שהטיח איה בנמיר, נעשה אצל גולן "אז למה למעוך דרדר סוג אלף?"

Poohsticks Bridge, הוא "גשר כפיסי פו" של אמיר, נהפך כאן ל"גשר הענפים הצפים של פו". וגולת הכותרת: אנו נפרדים בהזדמנות זו סופית, אם גם בצער-מה, מ"תמצית הלתת" המסתורית. אמרו מעתה "תמצית שמרים". כשם שלא ידעתי מעולם מהי תמצית הלתת ההיא, כך אין לי מושג מהי תמצית השמרים החדשה. מתברר שיש דבר כזה, וששניהם בערך אותו הדבר, והם נקשרים איכשהו למאלט, שמשמש בתעשיית הבירה.

ואולי עוד אחד קטן, אבל חשוב. בעת החיפוש אחרי זוט (שכאן נקרא קטנטן), אחד מקרוביו וידידיו של שפן (שכאן, ובצדק, הומר לארנב), שומע פו אנחה, בשעה שהוא צונח לבור, שחזרזיר נפל לתוכו קודם. על פי אמיר הוא תמה ואומר "אמרתי אוי מבלי לאהות בעצם". על פי אופק: "אמרתי אאו מבלי שאאיתי", ועל פי גולן: "אמרתי אח אך בכלל לא נאנאחתי". אז יהיו שיגידו שהמלים המבושמות של פעם יותר פיוטיות, יותר פואיות, יותר טעונות בהומור, אך לאמיתו של דבר תרגומה של גולן תואם הרבה יותר את המקור, שכתוב אמנם בחוכמה אך בפשטות, בישירות, בניקיון מוחלט וללא כל קישוטיות או התחכמות.

עוד משהו שעבר השבחה ניכרת הם המהומי פו. אילוצי החריזה וניסיונות ההתפייטות הולידו, בתרגומים הישנים, המהומים שנעים בין הנמלץ לבין המגוחך, רחוקים מרחק רב מהמקור החינני, התמים, אך העשוי היטב. קשה לתרגם שירה. עתה - בעצם, כבר בתרגום אופק - באו דברים על תיקונם.

הכל מתגמד

הספר מלווה, כקודמו, באיורי הצבע הקסומים של ארנסט שפרד. שפרד האריך ימים עד גיל 97 ובהיותו בן 90 החל לצבוע את כל איורי הקו (שחור לבן) שלו בצבעי מים. הצביעה המעודנת אכן הוסיפה ליופיים ממד נוסף. אבל, בעת העבודה נוצר צורך לחזק את קווי התיחום (קונטורים), וידו של בן 90, מתברר, כבר היתה כבדה-משהו. הקווים השחורים יצאו פה ושם מעובים, כפולים או רועדים, חסרים לעתים את הדקות, את הגמישות ואת העדינות שהיו במקור. גם כך, הציורים הגדולים מרהיבים, רבי יופי ומעבירים היטב את קסמם של נופי היער, את קווי האופי ואת שפת-הגוף של הגיבורים ואת התנועה. "הציורים של שפרד", כתב מבקר אחד, "שייכים לספרי מילן כמו שההד שייך לקול".

אם אכן יצליחו תרגומי פו של אבירמה גולן לתווך בין הקוראים הישראלים הצעירים, ההולכים וניתקים מן הנכסים המוכרים של התרבות האנושית, לבין שכיית חמדה ספרותית זו, תהיה זו זכותם הגדולה. "הבית בקרן פו", כקודמו, כל כך חכם, משעשע, אקטואלי ורצוף תובנות ורגעי קסם, עד שלידו, כמו ליד כל יצירת-מופת, מתגמדים כל הדברים שנראים לנו הרי-עולם בעת התרחשותם. כך חשיפת מסמכי ויקיליקס, יחסינו עם הפלסטינים, ח"כ אמסלם מש"ס, אסונות טבע, אפילו הצנטריפוגות האיראניות. כי הרי כל אלה הם אירועים ומצבים ארעיים, שעם חלוף הזמן יישכחו מלב או ייהפכו לזיכרון עמום, ואילו ספרי פו הדוב לעולם עומדים.

אל תשכח אותי | א"א מילן, מתוך "הבית בקרן פו"

ואז כריסטופר רובין, שעדין הביט בעולם כשסנטרו מנח בכף ידו, קרא אליו:

"פו!"

"כן?" אמר פו.

"כש - כשאני - פו!"

"כן, כריסטופר רובין?"

"אני לא אוכל יותר לעשות כלום."

"אף פעם? לעולמים?"

"לא, אבל לא הרבה פעמים. הם לא מרשים."

פו חיכה שימשיך, אבל הוא השתתק שוב.

"כן, כריסטופר רובין?" ניסה פו לעזור.

"פו, כשאני - כש - אתה יודע - כשאני כבר לא אוכל יותר לעשות כלום, אתה תבוא הנה לפעמים?"

"רק אני?"

"כן, פו."

"וגם אתה תהיה פה?"

"כן, פו, באמת, אני מבטיח. אני אהיה, פו."

"טוב מאוד," אמר פו.

"פו, תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפלו כשאני אהיה בן מאה."

פו חשב רגע קט.

"בן כמה אני אהיה אז?"

"תשעים ותשע."

פו הינהן.

"אני מבטיח," אמר.

עיניו של כריסטופר רובין עדין הביטו בעולם, אבל ידו גיששה עתה אחר כפתו של פו.

"פו," אמר כריסטופר רובין בכובד ראש, "אם אני - אם אני לא ממש -" הוא הפסיק וניסה שוב - "פו, מה שלא יקרה, אתה תבין, נכון?"

"אני אבין מה?"

"אה, שום דבר." הוא צחק וקפץ על רגליו. "בוא!"

"לאן?" שאל פו.

"לאן שהוא," אמר כריסטופר רובין.

והם הלכו להם יחד. אבל לאן שלא ילכו, ומה שלא יקרה להם בדרך, במקום ההוא המכשף במעלה היער ישחקו תמיד ילד קטן ודבו.

יהודה אטלס הוא סופר וחוקר ספרות ילדים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו