יעל דר
יעל דר

בגלל שאני עדיין קטן אורי ניב. איורים: מישל קישקה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 36 עמ', 58 שקלים

חידושים בוטים ומהפכות פואטיות סוערות אינם באופי של ספרות הילדים הישראלית. שלא כמו אחותה הוותיקה, הספרות היפה לבוגרים, ספרות הילדים בישראל שמרנית מאוד מטבעה. במקום "חילופי משמרות" ארסיים וייצריים, שההיסטוריה של הספרות העברית רצופה בהם, ספרות הילדים מעדיפה מהפכות שקטות, חרישיות, וחידושים ששמים לב אליהם רק בדיעבד, אחרי שהתמסדו ונהפכו לקונסנסוס, בלי שעוררו אי-נחת או התנגדות. בדרך כלל ספרות הילדים הישראלית אוהבת ללכת בתלם, ומציעה שוב ושוב "עוד מאותו דבר", מתוך הנחה שהילדים, ובעיקר הקטנים, אוהבים תבניות ושונאים להיות מופתעים. אגב, הנחה זו היא, כנראה, מופרכת, שהרי בני השנתיים-שלוש מורגלים מאוד בהפתעות, בשבירת ציפיות ובחוסר הבנה. העולם מבחינתם הוא הפתעה אחת גדולה עם כמה איים קטנים של ביטחון וסדר. לנו, המבוגרים, חשוב שהספרות שאנו מגישים להם תייצג מתוך העולם הזה דווקא את הסדר, את הצפוי והשגרתי. ליתר ביטחון (שלנו, לא פחות מזה של הפעוטות).

הספר "בגלל שאני עדיין קטן" הוא מבחינה זו אופייני מאוד. במבט ראשון נראה הספר, המיועד לבני שלוש-ארבע בערך, כעוד ספר נחמד מסדרה ארוכה של ספרים הבנויים על תבנית ספרותית מוכרת, שהחלוצים שלה - בספרות הילדים העברית - היו יהודה אטלס ודני קרמן עם "והילד הזה הוא אני" (כתר, 1977), שהפך בינתיים לקלאסיקה. אולם, למעשה, מתחת לפני השטח, עושה הספר של אורי ניב כברת דרך ארוכה מהדגם של אטלס, בהציעו עמדה פואטית אחרת לחלוטין.

כמו ב"והילד הזה הוא אני", גם הפעם במרכז הספר עומד דובר-ילד, המציג בשפת ילדים מדוברת - ולא מתיילדת - תמונות קטנטנות מחיי הרגש שלו ומעולמו הקרוב. למשל: "ביקשתי מאבא/ שעד שאהיה גדול/ הוא יראה לבד את כל המשחק,/ ויקרא לי רק/ מתי שיש/ גול" או: "לא משנה לי כל כך/ מה אוכלים,/ העיקר שיהיה קטשופ/ ומיץ ענבים". לכן, אין זה מקרה, שבשני הספרים, המלה "אני" היא חלק משם הספר. וכמו בספר של אטלס וקרמן, גם כאן הציורים הנלווים, מאת המאייר מישל קישקה, הם קריקטוריסטיים באופיים, ומוסיפים טון הומוריסטי-אוהב לכתוב.

ולמרות זאת, ככל שמתקדמים בקריאה, מתברר שיש הבדל גדול בין שני הספרים. ההבדל הזה נעוץ בעמדה הפואטית של הכותב וביחסי הדורות המשתמעים משני הספרים. כזכור, "והילד הזה הוא אני" מעמיד במוצהר מבוגרים מול ילדים כשני עולמות מנוגדים. במרכז השירים עומד "אני": ילד קטן המספר בכנות על עצמו ועל ה"הם", המבוגרים השונים ממנו מהותית ושלעתים לא באמת מבינים אותו. די להזכיר כאן את אחד השירים המוכרים ביותר בספר (בזכות ההלחנה המצוינת והביצוע של מתי כספי): "אולי זה מעליב לפעמים,/ אולי זה עובר את הגבול,/ אבל אם/ מנשקים/ אותי על הפנים / - אני תיכף מנגב בשרוול". מי שמושך בחוטים מבחוץ, הכותב, מזוהה לכן כמבוגר-ילד, כזה שבניגוד לשאר המבוגרים יודע להיות ילד, לדבר ולהרגיש כאילו "הילד הזה הוא הוא".

אורי ניב, לעומת זאת, אינו מתכוון להיות ילד בעת הכתיבה. להפך, הוא כותב מעמדה פואטית הורית לעילא. כזאת שמביטה בילד, "מרגישה אותו", אך מכירה כל העת בכך שהם בני אדם נפרדים. לכן, לא זו בלבד שאינו מעמיד אופוזיציה בלתי ניתנת לגישור בין הילד הדובר שלו לבין "המבוגרים", אלא מציג את יחסי הדורות כיחסי הקשבה הדדית ואהבה הדדית: "לפעמים אני חושב/ שאבא נותן לי לנצח/ כי הוא אוהב לראות/ אותי שמח", הוא אומר כאב המדבר מפיו של ילדו. או: "סבתא הראתה לי/ אלבום תמונות ישן./ ראיתי שם צילומים/ שצולמו ממש מזמן.../ היו שם המון תמונות/ ממש ממש יפות,/ אבל הכי אהבתי/ לראות את אבא/ תינוק".

הסבטקסט של הספר "בגלל שאני עדיין קטן", אם להישען על המשפט הידוע, הוא: הילד הזה אינו אני, הוא בני. אני מדבר מפיו של ילדי מתוקף היותי אביו, מי שיודע להכיל אותו אך גם להביט בו באהבה, מבחוץ. האם ייתכן, שכך, בשקט בשקט, בלי ברקים ורעמים, מבליחה לה אבהות חדשה בספרות הילדים הישראלית?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ