"כלם יצאו לטיל" מאת רבקה דוידית | עושים דרך

האיורים שמלווים את הספר הם עבודתה האחרונה של אורה איל, שנפטרה השנה. איל, שכבר הוכיחה את יכולותיה הווירטואוזיות, נוקטת כאן במקוריות המשלבת פשטות ותחכום

שהם סמיט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שהם סמיט

כלם יצאו לטיל

רבקה דוידית. איורים: אורה איל. הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, עמ' לא ממוספרים, 64 שקלים

השוואה בין ספר ילדות אהוב לבין מהדורתו החדשה, מתוחת הפנים, עשויה לדמות להשוואה בין דובי מסמורטט ועקור עיניים מן הילדות לבין אחיו בוהק הפרווה המוצג לראווה בחנות. זה האחרון אולי מרהיב יותר, אך אין בו כדי לעורר בנו ריגשה כמו זו שמעורר בנו הדובי הישן. "כלם יצאו לטיל" לרבקה דוידית (1908-1970), מסיפורי הפעוטות המעולים ביותר בעברית, הוא לי מין דובי שכזה. "מי אוהב מה" (פועלים 1958), הקובץ הצנום שבו נדפס הסיפור לצד קומץ סיפורים ושירים נוספים שכתבה דוידית, עם איורים בקו תמים מאת רות שלוס, הוא ככל הנראה אחד הספרים הראשונים שנצרבו בתודעתי ובלשוני, ואף ספגו בגופם את כל מה שילדים קטנים נוהגים למרוח על דובים וספרים אהובים. האם ניתן להשוות בין רקמת נייר פועמת ומוכתמת לבין ספרון קרטון קשיח, מצופה בציפוי לכה מבריק, עמיד ורחיץ?

כדי לבחון באובייקטיביות את ספרון הקרטון "כלם יצאו לטיל", עלי להניח בצד את הסנטימנט לספרי הישן, להילחם ברתיעתי מציפויים מבריקים, ולזכור, לנוכח האופנה הרווחת להדפיס מהדורות קרטון של ספרי ילדים, כי גם אם ברוב המקרים השיקול הוא מסחרי, עדיין, כשמדובר בטקסטים לתינוקות ופעוטות, יש לכך הצדקה כפולה: ילדים קטנים, לצד היותם משחיתי ספרים, הם גם קוראים מתמידים, החוזרים וקוראים את אותו הספר שוב ושוב. יתר על כן, יש הצדקה נוספת להוצאה המחודשת של "כלם יצאו לטיל" והיא הפיכתו של הטקסט מחוליה בשרשרת של טקסטים קצרים לסיפור עצמאי. לא כל סיפור או שיר ניתן למרוח על פני ספר שלם, אך הטקסט של דוידית הוא בעל סגולות שהפכו אותו לראוי כל כך לספר משלו.

ראשית, העלילה הגבישית. דינה הקטנה יוצאת לטייל בראש פמליה ילדית אופיינית: בובה יפה, חתולה לבנה, כלב שחור, דוב צהוב וכדור אדום. החבורה הולכת והולכת עד שמחשיך, ואז חוזרת על עקבותיה אך בדרך - אבוי - הכדור האדום הולך לאיבוד. בני החבורה מגיעים הביתה אבלים וחפויי ראש ואז, הפתעה! מי ממתין להם בבית? הכדור שמיהר והגיע ראשון! כבר במעט שבמעט הזה משוקעת תבונה רבה והיכרות עמוקה עם עולמם הפנימי של פעוטות: בעלות על חפצים, האנשתם, חרדת נטישה וחרדה מפני החושך, התשוקה לעצמאות ולגדלות (דינה היא אמא של חפציה, הכדור הוא הילד הקטן במשפחה).

שנית, לשונה של דוידית ותבנית הלשון (התנ"כית) המשמשת אותה לתיאור אופני ההליכה של הדמויות - שהן עיקר קסמו של הסיפור. דינה הולכת "פסע, פסע", הבובה צועדת "טיף-טפיף", הליכתה של החתולה מתוארת באמצעות הצירוף המתנגן "חמיק-חמוק", וכן הלאה. גלגול הצלילים הוא בפירוש חוויה הזכורה לי בחיות מילדותי, ועליה נוספת ההנאה שבמניית הדמויות וזכירת סדר הליכתן. כל זה, בסיפור לקטנטנים, הוא בגדר אודיסיאה של ממש.

האיורים שמלווים את הספר הם עבודתה האחרונה של אורה איל, שנפטרה השנה. יש לומר ביושר, אף אם הלב רוצה לומר אחרת, שעבודה זו איננה שירת הברבור של איל, ועם זאת יש בה חן, פשטות וצניעות - תכונות שאפיינו אותה כאמנית וכאדם. איל, שכבר הוכיחה את יכולותיה הווירטואוזיות, נוקטת כאן בפתרון מקורי המשלב פשטות ותחכום. הדמויות צועדות מעמוד לעמוד, אך תחת שיתווספו זו לזו ויצטברו (כפי שעשתה בסיפור צבירה מפורסם אחר: "בים, בם, בם תירס חם" למרים רות), כאן "מצלמת" המאיירת סטטית, ממתינה לדמויות הנכנסות אל הפריים ויוצאות ממנו. כך בכל עמוד זוכה דמות אחרת לעמוד במרכז, למעט ברגע מובחן ודרמטי אחד שבו החושך יורד וההולכים מחליטים לחזור הביתה.

הדמויות מצוירות במחשב בקו פשוט, חצי-ילדי, והן חביבות למראה, פרט לבובה שנראית כמטרוניתה, ולא כבובת משחק. חריגה נוספת בעיצוב הבובה היא בשימוש בסריקה של בד בשמלתה, וזאת בעת שהדמויות האחרות צבועות באופן בסיסי למדי. אפשר שאיל עצמה, ברגישותה, חשה כי הבובה לא תצלח למשחק ולכן ציידה את דינה בארנב ורוד, אך זו תוספת מבלבלת וצורמת, המחבלת במתאם המלא בין טקסט לאיור. רעיון מקסים הוא השימוש בשני צדי עמוד כדלת - אך גם כאן צורם הקו החריג, המחשבי-שרטוטי, של שלט הדלת, וכך גם צבעה. ככלל, משעה שהערב יורד בטקסט, מעכיר גוון התכלת הנעים ומומר בשורת גוונים כחולים אפרפרים - וכל זה תחת ציפוי לכה בוהק.

לדברי איל, בפרופיל האמן שלה בכתב העת "הפנקס", בכוונתה היה לצייר את הספר בצבעי אקריליק, "אבל המחשב ניצח". אין לי ספק כי אילו היתה מציירת באקריליק - טכניקה שבה שלטה ללא מצרים וכבר הובילה אותה ליצירת כמה מן האיורים היפים ביותר בספרות הילדים העברית - התוצאה היתה טובה פי כמה. יש לי חשש שה"המחשב ניצח" הוא דרכה המעודנת - ויותר מכך, האצילית - של האמנית הגדולה והאדם שהייתה איל לומר כי המחלה גברה עליה, ולא לבקש רחמים ולא לתרץ ולא לוותר לעצמה.

לכן, בזכות פגמיו ולא רק בזכות איכויותיו, "כלם יצאו לטיל" החדש, קרטוני ומבהיק ככל שהינו, הוא כאותו דובון ישן שמעורר בנו ריגשה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ