הנסיכה לא נישקה את הצפרדע. היא הטיחה אותו בקיר

ספרה של יעל רנן חוקר את דמויות הנשים (וגם הגברים) באגדות הילדים הקלאסיות, ומנסה לברר איזו מציאות פסיכולוגית וחברתית הן משקפות

תמר הגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תמר הגר

התפוח המורעל: הגיבורה באגדות האירופיות יעל רנן. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 232 עמ', 82 שקלים

נעמי ושירה, הבנות שלי, אוהבות אגדות ילדים. כשהן היו קטנות יותר, זה מה שהן ביקשו שאקריא להן רוב הזמן. קראתי את "סינדרלה", "שלגיה" ו"בת הים הקטנה" כל כך הרבה פעמים עד שכל מבט שלהן לעבר קובץ אגדות הילדים היה מוציא ממני את המשפט: "לא עוד פעם, בבקשה!"

לפעמים נדמה לי שמה שמשותף לילדות הטלוויזיה-מחשב-חוגים שלי, שגדלות בעשור הראשון של המאה ה-21, ולילדות משחקי הרחוב שלי בשנות ה-60 של המאה ה-20, זה בעיקר אגדות הילדים; שחוץ מזה הכל השתנה. וזה גרם לי לתהות יותר מפעם מה השאיר את היצירות האלה, שחלקן הועלו על הכתב עוד במאה ה-17, אהובות ורלבנטיות גם היום; ולתהות גם מה בכל זאת מפריד בין המציאות של בנותי ושלי לזו שבה סופרו האגדות, שהופך אותן לנציגות של עולם אחר, ואולי אף מגביר את משיכתן האקזוטית?

מצוידת בשאלות האלה ניגשתי לספרה של יעל רנן, "התפוח המורעל: הגיבורה באגדות האירופיות". רנן מתעניינת בעיקר בגרסות הכתובות של האגדות, כלומר, באוספים שנוצרו מהמאה ה-17 ואילך על ידי שארל פרו, האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן, איטאלו קלווינו ואפנסייב, וחוקרת את ייצוג הנשים בהן - ובמידה מסוימת גם את זה של הגברים. הספר, שקריאתו שוטפת ומהנה, משלב פרשנות ספרותית, פסיכולוגית וחברתית-תרבותית, ואינו נרתע גם מדיון בהקשר ההיסטורי.

רנן מציגה במבוא שני שינויים חברתיים שנראים לה רלבנטיים: האחד - השינוי בתפיסה החינוכית, שמשמעותו יחס קשוח יותר של הממסד כלפי תינוקות, ילדים ואמהות; והשני - שינוי בתפיסת הנישואים בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16, שהפך נשים למשועבדות לא רק להסדרים כלכליים, אלא גם לאידיאל של האהבה הרומנטית. האגדות הכתובות, טוענת רנן, מחנכות לנורמות המקובלות האלה, ומטרתן היא סוציאליזציה של הקוראים לחברה בורגנית-קפיטליסטית.

לאחר המבוא מנתחת רנן עשר אגדות, רובן מוכרות ונפוצות מאוד: "שלגיה", "הנזל וגרטל", "כיפה אדומה", "לכלוכית", "הנסיכה והצפרדע", "בת הים הקטנה", "המלך קרין", "היפהפייה הנרדמת", "נחש הזעמן", "לך מכאן-לא אדע לאן". בצדק היא אינה מניחה כי הקוראים בקיאים בפרטי האגדות, וכל פרק נפתח בסיפור האגדה שבה עוסק הפרק, שהרי רובנו, גם מי שמקריאים את האגדות לילדיהם, קוראים אותן בגרסות מודרניות המותאמות לתפיסות בנות זמננו בנוגע לילדות, המצנזרות מין ואלימות. סיפור האגדה הוא גם הזדמנות מעולה לגלות על האגדות דברים שלא ידענו: כך למשל, למדתי כי בגרסת פרו לאגדה "היפהפייה נמה ביער", לאחר ההתעוררות מתרדמת מאה-השנה שלה כמעט נהפכה היפהפייה לקורבן של החותנת הקניבלית שלה.

מה שמעניין את רנן בעיקר הוא האופן שבו משקפות האגדות מצבים פסיכולוגיים, תפקידים חברתיים ומערכות יחסים בין הורים לילדים ובין בני זוג. היא חושפת ייצוגים רבים של דיכוי מגדרי, אך מפנה את תשומת הלב גם למסרים חתרניים. למשל, האגדה "הנסיכה והצפרדע" בגרסת האחים גרים מעודדת את הנסיכה להיות ילדה רעה (בניגוד, לאגדות "כיפה אדומה" ו"לכלוכית"), כשהתקף הטנטרום שלה - היא מטיחה את הצפרדע בקיר - ולא הרוך של הנשיקה, מצילים אותה ממעמד הקורבן ומסירים מעל הצפרדע-נסיך את הכישוף.

הניתוחים הסוציולוגים של רנן הראו לי שהסיפורים האלה מתארים עולם שבו יחסי הכוח המגדריים דומים באופן מביך ליחסי הכוח בעולמנו; מביך, כי בחלק מהמקרים עברו כבר 300 שנה והגיוני היה לצפות שמשהו ישתנה. קוראים אחרים אולי יימשכו יותר לניתוחים הספרותיים והפסיכולוגיים, המעבירים את עולם האגדות לתחומי הנפש של היחיד.

אבל כוחו של הספר - הפסיפס הפרשני שהוא מציע - הוא גם חולשתו. הפרשנות שרנן מציגה מבוססת על שתי מערכות הנחות סותרות. מצד אחד, התייחסותה לנסיבות הייצור וההפצה של האגדות, ולקיומן של גרסות שונות ברחבי העולם לאותה התבנית העלילתית, מוכיחה שהיא ערה לחשיבות של הקשרים פרטיקולריים היסטוריים-חברתיים-תרבותיים ומכאן ליחסיותה של כל פרשנות.

מצד שני, מובלעת בספר הנחה שיש מבנים חברתיים ונפשיים אוניברסליים שאינם תלויי זמן ומקום, ושבאמצעותם אפשר להשוות בין הפסיכולוגיה של "שלגיה" ו"סינדרלה" של גרים לזו של נערות היום. אפשר היה להתמודד עם הסתירה הזאת בין הפרטיקולריות לאוניברסליות על ידי חשיפתה, תוך דיון בנורמות פוסט-מודרניות של קריאה המאפשרות אותה, אבל רנן מתעלמת ממנה.

ועוד דבר: הטקסטים שבמוקד הספר נכתבו במקרים מסוימים לפני 300 שנה (וסופרו לפעמים עוד קודם) וגילמו מערכות ערכים שונות משלנו לגבי זוגיות והורות. רנן אינה נוגעת בפער בין מערכת הערכים שלה לבין הערכים של המספרים והכותבים ההם, ודנה במציאות ההיא כאילו קרתה אתמול, הרבה פעמים מתוך מה שנקרא כתחושת עליונות מוסרית. כך, למשל, היא טוענת כי "מוטלת על כל אדם האחריות האישית לנצל את הבחירות הפתוחות בפניו" (עמ' 28), בלי להתייחס למורכבות של דיון אינדיבידואליסטי-ליברלי בטקסטים שמשקפים אתוס אחר. התוצאה היא לפעמים טון דידקטי ושיפוטי כלפי עורכי האגדות, כלפי הדמויות הבדויות וכלפי הקוראים היום.

אבל מה שחסר לי בספר של רנן הוא בעיקר התייחסות לנסיבות ההיסטוריות שבהן נוצרו וסופרו האגדות. למשל, ההיסטוריונית מארינה וורנר, שרנן מזכירה בספר, מגלה כי על אף שהמתעדים היו גברים, רוב המספרות היו נשים. ההיסטוריון רוברט דארנטון, המתאר את סיפור האגדות כרגע של מפגש קהילתי בין-גילי ליד האח הבוערת, מנתח תמות חוזרות באגדות כשיקוף של מציאות היסטורית (למשל, השאיפה לארוחה טובה מהדהדת לדעתו רעב קשה). רנן מכירה במבוא בערכה של התבוננות כזאת, אך אינה משתמשת בה בניתוח הסיפורים. תיאור כזה היה מסביר בעיני טוב יותר פרטים כמו הקניבליות של החותנת של היפהפייה הנרדמת, תופעת האם החורגת ותיאורי האלימות במשפחה ומחוצה לה.

עם זאת, לאחר קריאה בתוך הקשר היסטורי, יש לדעתי בהחלט מקום לקריאות אחרות כמו אלו שמציעה רנן. אחרי הכל, האגדות האלה עדיין מכשפות אותנו להמשיך לקרוא, להתווכח, להסכים, לכעוס ולהפיק משפטים כמו ששמעתי את עצמי אומרת לבנותיי: "מספיק עם 'בת הים הקטנה', היא שוטפת לכן את המוח בשטויות".

ד"ר תמר הגר היא מרצה בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל חי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ