זיוה שמיר
זיוה שמיר

הנער ביער חיים נחמן ביאליק, עם נוסח חדש של אפרים סידון. איורים: דני קרמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 48 עמ', 64 שקלים

לפני כשלוש שנים פקעו זכויות היוצרים על כתבי חיים נחמן ביאליק, וקנייניו הרוחניים של מי ש"לא זכה באור מן ההפקר" היו לנחלת הכלל. עד מהרה גילו הוצאות הספרים את הפוטנציאל: שירי ביאליק עדיין מוכרים בגני הילדים ובבתי הספר, ומושרים בפי כל. מעתה ניתן להוציאם במהדורות חדשות, משובבות לב ועין, ללא חשש מתביעות בגין זכויות יוצרים.

אמרו ועשו: איוריו הכמו-נאיביים של גוטמן, מלפני שלושה דורות, הומרו עד מהרה באיורים של דני קרמן, יוסי אבולעפיה, אלונה פרנקל, אורה איתן, שולמית צרפתי ועפרה עמית; ועציץ פרחיו של ביאליק חזר להציץ מעל מדף חדר הילדים. בסך הכל, זוהי מגמה חיובית, המאותתת לציבור הרחב שקלאסיקה אמיתית הולכת ומתגבהת ככל שאנו מתרחקים ממועד חיבורה, ואילו כל השאר הולך ומתנמך, הולך ונעלם.

ביאליק עצמו היה מברך על התופעה המו"לית החדשה את "ברכת הנהנין": הוא שיזם וערך את "מפעל הכינוס" שנועד לאסוף את נכסיו הקלאסיים של עם ישראל במעברו מהגולה לארץ ישראל, לסגננם מחדש ואף לערוך בהם פעולות של חתימה וגניזה. ביאליק היה מבין את הצורך בהתאמת הקלאסיקה לרוח הדור החדש. מה שעשה הוא לאחרים עושים כיום אחרים לכתביו. יצירותיו של בעל "סיפורי-המקרא" ו"ספר-האגדה", אגדות "ויהי היום" ושירי-העם היהודיים בנוסחם העברי - שהיו בשעתן עיבודים חופשיים ומודרניים לנכסי הדורות - נהפכות עתה חומר ביד יוצרים חדשים המבקשים לעבד את הקלאסיקה ולהגישה לילדי דור ה-SMS ו"ערוץ הילדים" בעטיפה חדשה ומושכת.

השאלה היא רק האם מבינים מהדיריו ומעבדיו החדשים את ביאליק כפי שהבין הוא עצמו את הטקסטים שעיבד וערך למען קוראיו הצעירים? כדי לענות על שאלה זו נתמקד במעשייה המחורזת "הנער ביער", שפורסמה בימים אלה - במקור וב"תרגום" (כלומר בנוסח שירי חדש מאת אפרים סידון, ש"תירגם" את המקור הביאליקאי לעברית עדכנית), בלוויית איוריו של דני קרמן.

שיר הילדים "הנער ביער" נכתב בשנים שבהן ישב ביאליק "על המזוודות", והתכונן לעלייתו ארצה ולבניית ביתו בתל אביב. כל ימיו שאף לכתוב אפוס, וכששאיפתו נתממשה סוף-סוף, התבטא מימושה בחיבור אגדות לילדים ולנוער, בפרוזה ובחרוזים, בסגנון האפוס הפארודי. ככל הנראה הבין ביאליק שבמאה ה-20, שהיתה "רוצחת האגדות", רק ילדים תמימים יתלו עיניים מוקסמות בסיפורי נסים ונפלאות, ושתמימותם הילדית אף היא ראויה לרסן.

בשנים אלה ראה מסביבו אינטלקטואלים צעירים (בובר, עגנון, גרשם שלום ועוד) אוספים ספרי קבלה וחסידות ומהדירים אותם - והתרה בהם שהם אוספים "סמרטוטים שבאשפה". את הפולקלור יש להטיל לתוך היורה הרותחת של האמנות הצרופה, גרס ביאליק, ולהופכו ליצירת אמת. כך עשה ביצירתו "הנער ביער", הבנויה במתכונת המעשייה החסידית ובה כותרות כמו-חסידיות, כ"גילוי-אליהו", "קפיצת-הדרך" ו"התשובה" (בכפל משמעיה: שיבה הביתה וחרטה). החזות ה"נאיבית" איננה עדות למגמה ניאו-חסידית כלשהי.

להיפך: ביאליק ביטל כאמור את האופנה החדשה שרווחה בברלין (איסוף מעשיות-חסידים וסיפורי-יראים) כעפרא דארעא, אך הבין בחושיו שניתן להשתמש בה, מתוך קריצת-עין אירונית, למען הקורא הילד, חובב הדמיון והפנטזיה.

סיפורים על ילד שמאס בלימודים, ברח אל היער, חזר הביתה והחליט להיות ילד טוב וממושמע מצויים בספרות העולם - ובספרות הילדים הגרמנית בפרט - על כל צעד ושעל. ביאליק "ייהד" סיפורים אלה, והפך אותם לסיפור לאומי-פרטיקולרי על ילד שברח מן "החדר" אל היער ומתוך הביעותים שתקפוהו הבין שיש דברים קשים ומפחידים מ"החדר" ומתלמוד-תורה. אליהו הנביא מחזירו לביתו, והוא שב לספסל הלימודים, לשמחת לב הוריו ומוריו. מה שלא למד ב"חדר", לימדהו הטבע האטוויסטי בדרך הקשה והמפחידה, לאחר שהחיות שבחלומו הסתדרו בסדר הא"ב, ולימדוהו סדר ודעת מתוך הכאוס והאימה.

מסרים חינוכיים מורכבים עולים מהאגדה הנפלאה שלפנינו: בכל לימוד יש מן הכפייה, והמלמד כמוהו כמאלף שאינו חוסך שבטו (ומכאן צירופים כ"להרביץ תורה" וכ"ספר מאלף"). רק כשהלימוד נחוץ למטרה מעשית ומיידית, מוכן התלמיד לקבל ייסורים באהבה. ואף זאת: האותיות נראות לילד כחיות מפחידות, אך בעזרת ההמחשה מצליח הילד להתגבר על מכשלת הלימוד המופשט (כמו בסיפור "ספיח"). לא במקרה מכיל הטקסט רמיזות לסיפור הבריאה ("איכה, איכה") - כי רק משנברא האור וניתנו לחיות שמות, נוצרה המציאות החוץ-ספרותית; כלומר, הלוגוס קודם למציאות, ובלי תודעה אין הוויה.

משום כך שילב ביאליק בין החיות שבחלום גם חיות שכל קיומן מן הספרים בלבד (כגון "כרכושת", "פרוטה" ו"תחש"), ולכן הזכיר את ספרו של הזואולוג הגרמני ברהם, שממנו למדו ילדים בדורות-עברו את טיב החיות וצורתן. הקורא-הילד חזקה עליו שיבין שמוטב ללמוד מאשר לברוח מהלימודים; שההשתלטות על תחומי-דעת חדשים (ואפילו על לימוד האותיות לפי סדרן) היא עניין קשה לכאורה, אך קל בהשוואה לעולם המצפה בחוץ לבטלן, המשרך דרכיו ובורח מחובותיו.

ביאליק שילב כאן רבדים רבים ועמוקים. ראשיתם בגרעין אישי כואב שאותו הסתיר מעין קוראיו, ומפני קוראיו הצעירים במיוחד; בשנים שקדמו לעלייתו, עברו עליו ניסיונות אימוץ אחדים שנסתיימו בפחי-נפש. בן-משפחה שנמסר לו לאימוץ נלקח ממנו; בימי שבתו בברלין, קירבה רעייתו ילדה מבנות השכנים שהיתה לבני הזוג הערירי כבת, וכששלחה רעיית המשורר את הילדה לשליחות נפגעה הילדה ממכונית דורסת ומתה. על אירועים טרגיים אלה לא כתב ביאליק אפילו באיגרותיו לידידיו, אך הקורא את יצירותיו מאותן שנים (את שירו "המכונית", את האגדה "ספר בראשית" ואת המעשייה המחורזת "הנער ביער") ייווכח שביאליק כתב על האירועים הטראומטיים שפקדוהו בחסות היצירה הבדיונית לילדים (ביצירותיו לילדים חוזר הילד האובד לביתו, והקורא נושם לרווחה).

אולם ביאליק לא הסתפק בגרעין האישי הכואב, ושילב ביצירה גם אלגוריה לאומית רבת-השלכות, המתארת את גורלו של עם שלם שעזב את "בית המדרש", תעה "ביער" וחזר "הביתה", נחוש בדעתו להיטיב את מעלליו. שלושה מקורות אור מאירים לילד ביער: כוכב, סהר ומדורה, אך כולם כאחד מכזיבים ומתעתעים, כמקורות האור שהכזיבו את היהודי האמנציפטורי, למן תנועת ההשכלה ועד למהפכה. רק משהבין הנער את טעותו וניחם עליה, הוליכה אותו ידו של אליהו הנביא "בקפיצת הדרך" ל"בית אבא-אמא": לביתו שמקדם.

ואפשר שסיפור סמוי נוסף לפנינו: מפגשו של התועה עם מקורות האור המטעים והמתעתעים הוא כמפגשו של עם קטן ("משה הנער"), שהביא לעולם את הרעיון המונותיאיסטי ונקלע לארץ גזרה עם שלוש הדתות הגדולות שקיבלו ממנו את הניצוץ, אך גמלו לו על הטובה בשנאה עזה - כוכב הנצרות, סהר האיסלאם ומדורתם של עובדי האלילים שקמו בגרמניה בשנים שבהן עזב אותה ביאליק, כדי לשים פעמיו ל"בית אבא-אמא". דברים ברוח זו השמיע ביאליק בנאומו "השניות בישראל". לפנינו יצירה ציונית, אך כזו המשחיזה חצים אירוניים כלפי העבר הלאומי, והמבליעה פרוגנוזות מפוכחות לגבי העתיד.

לכל הרעיונות האלגוריסטיים הללו על סבך הקיום היהודי בארץ ובגולה אין זכר בעיבוד החדש של אפרים סידון, המאותת לקורא שלשונו של ביאליק היא "פאסה", ועתה ראוי "לתרגמה" לעברית מודרנית, שטוחה ופשוטה; שיש לתת את עלילת השיר הסיפורי הביאליקאי כשהיא מעורטלת מסגנונו הייחודי של ענק-הרוח שבראה.

אילו סיפר סידון את הסיפור בפרוזה, בסגנונו החינני והעכשווי, ניחא. לא אחת סיפרתי לנכדי את "הנער ביער" בעיבוד חופשי, ואגב כך המרתי את ה"יעני", ה"פרוטה" וה"תחש" ב"ינשוף", "פנתר" ו"תן". ואולם "תרגום" מחודש של חרוזי ביאליק לחרוזים קלים ועכשוויים יש בו יוהרה ותבוסתנות כאחת: "יוהרה" בשל המחשבה שניתן להתחרות בחרוזי הבדולח של ביאליק, המתהפכים לכל הגוונים והפותחים לפנינו קשת משמעים אינסופית; "תבוסתנות" משום שנקודת המוצא שבבסיס רעיון "התרגום" היא שילדים אינם יכולים לצרוך אלא מזון מהיר, נוח וקל לעיכול (כשם שמשרד החינוך מוריד את רמת בחינות הבגרות כדי להצביע על שיעור זכאות גבוה).

והרי ילדי האלף השלישי לומדים על-נקלה אנגלית מהטלוויזיה ומהאינטרנט. היתקשו להתמודד עם לשונו "הקשה" של ביאליק? ומה אם קומץ מלים קשות יאלץ את ההורים לפתוח מילון?! ומה באשר ל"מאגיה של המלים" ההולכת לאיבוד ב"תרגום" המודרני? יש דברים שראוי לשומרם ככתבם וכלשונם. הבה נזכור שגם ביאליק, בבואו לספר את סיפורי המקרא לילדים רכים בלשונו, לא נגע בפסוקי השירה שבפרקי החומש, והביאם לפי הטף כמות שהם, חרף המלים הקשות המשובצות בהם.

ספרות ילדים טובה, האמין ביאליק, אינה צריכה להתיילד ולנסות לשאת-חן בעיני הילד, ו"מלים קשות" אינן מהוות מכשול בהבנת הנקרא. אם ממירים את ה"אבנט" ב"חגורה" ואת "הירקות והלביבות" ב"מתוקים ומלוחים" (מה-טוב חלקנו שלא ב"פיצוחים" וב"ניגובים"!), אין בכך משום רווח והקלה. "אין מלים קלות וחמורות, כי אם מושגים קלים וחמורים", כתב לרבניצקי ב-1898, ומשום כך סירב לפשט את אוצר המלים בשיריו ולהמיר מלים קשות ויחידאיות במלים שגורות ופשוטות.

לדבריו, ילד יכול להבין את המלה "הקשה" מתוך הקשרה ולהרחיב את יכולתו המילולית: "עלינו להתאמץ לכתוב (לילדים) בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים, שאם לא כן לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה" (איגרות ביאליק, א, עמ' קיב). לעורכי הירחון האמריקאי "עדן" כתב ביאליק: "ילמדו הילדים את שניהם לפצח אגוזים קשים קצת ותתחזקנה" (שם, ג, עמ' נט). ביאליק שלל התחנחנות לפני הילד וחנופה לטעמו. לדבריו: "אין מתעודת ספרות הילדים כלל לרדת אל הילד, אלא להיפך, להגביה את קומתו, להעלותו (...) בסולם ההתפתחות (...) לפתוח בחשאי את לבו ולהכניס בו מדעתו ושלא מדעתו מושגים וקנייני רוח".

אפרים סידון הוא ללא ספק מחזאי, פזמונאי וחרזן מצוין, סטיריקון שנון ומוכשר, שכבר עיבד ללשון עדכנית את אגדות אנדרסן - אך הפעם נכנס לנעליים גדולות מכפי מידתו. ואף זאת: במעשה התרגום של יצירת ביאליק ללשון "קריאה" ו"מובנת" גלום מסר תרבותי מסוכן, שלפיו ביאליק, שעיצב עד כה תרבות של דורות, ראוי שיהפוך מעתה למגילה גנוזה, לנכס תרבותי שנועד לחוקרים וליודעי ח"ן, ואילו ילדי ישראל ראוי שיקראו את נוסח חיים נחמן סידון. אם בראשית דברי שיערתי שביאליק היה מברך על מגמת המודרניזציה של כתביו, דומה שלאור תורת-ספרות-הילדים שלו, הוא היה מנופף לעומת סידון ו"תרגומו" השירי באצבעו, ומתרה בו בנוסח אחד-העם: "לא זה הדרך!".

ספרה של פרופ' זיוה שמיר, "לפי הטף" (על שירת הילדים של ביאליק), יראה אור בקרוב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ