מי הוציא את העז (הערבית) מהבית?

העזה עליזה מסתכלת באלבום

יעל דר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יעל דר

נירה הראל. איורים: ענת אבן-אור. הוצאת זברה הפקות, עמ' לא ממוספרים, 52 שקלים

השנה האחרונה היתה פורייה מאוד לסופרת הילדים הוותיקה והעורכת נירה הראל. שני ספרי ילדים מצוינים שלה - "סבא בישל מרק" (הקיבוץ המאוחד) שכתבה ו"שרשרת זהב" שערכה (אחוזת בית) - ראו אור וזכו להצלחה גם ברשימות רבי המכר. לעומתם, ספרה החדש, "עליזה מסתכלת באלבום" הוא ספר מקומם.

הספר נועד לספק תמונת עבר לאומית ראשונה לילדים קטנים. אבל, יותר משהוא מתאר ומסביר משהו על העבר הוא מציג - שלא מתוך כוונת מחבר - תמונת עבר לא מחמיאה של האופן שבו נהגו לספר כאן לילדים את סיפור הקמת המדינה. סיפורה של הראל כה מיושן וממלכתי, שאי-אפשר שלא לחשוד שהוזמן פעם בידי משרד ההסברה או החינוך, ושכב הרבה זמן במגירה.

בספר שבעה פרקים קצרים, שבע ישיבות של עז קטנה ופזזיתית וסבה התיש מול אלבום המשפחה הישן. העז הקטנה, שאמורה לייצג את קהל הקוראים, מעלעלת באלבום ושואלת, סבא-תיש מסביר, ובדרך אנחנו מציצים באלבום המשפחתי וצופים בתמונות ישנות מהעבר הלאומי. בסיפור מסגרת כזה כשלעצמו אין כמובן פסול. להפך, שיחה קשובה בין סבים ונכדים על העבר המשפחתי עשויה להוליד סיפורים נפלאים. ואמנם, שם הספר, הכריכה הוורודה וציור העטיפה המחויך מרמזים שעוד מעט ניחשף לסיפורי-סבא נחמדים על תולדות המשפחה. אך מכאן ואילך נכונה אכזבה לקוראים הצעירים והמבוגרים כאחד.

הקוראים אינם נלקחים לסיפור על משפחת העזים אלא למעין תערוכה-מטעם עם תמונות ישנות של תחנות ייצוגיות בעבר הלאומי, מלווות בהרבה מלל ממלכתי וחריזה חיננית: יהודים רוכשים אדמות בא"י ומקימים את פתח-תקווה; שומר עברי על גב סוסתו; חלוצי המושבה כנרת; צעירים יהודים מקימים את נמל תל אביב; קבוצת מעפילים, ולבסוף כמובן דוד בן גוריון מכריז על עצמאות ישראל. המבוגרים מצדם זוכים לתזכורת מאוד לא מלבבת של האופן הבוטה שבו הממסד התערב בתרבות הילד בעשורים הראשונים למדינה והשתמש בספרות הילדים ובסצינת ההקראה הביתית כדי להטמיע בהם תובנות לאומיות רצויות כבר מגיל צעיר.

הספר כתוב מתוך מגויסות לאומית חסרת ספקות, כאילו לא עברו כבר 30-40 שנה מאז ירידת קרנה של ספרות הילדים המגויסת, ומתוך הנחה שאפשר להבנות בקרב ילדים בני ארבע-חמש תודעה לאומית במסווה של סיפור קליל ונחמד. הוא אינו מייצר תמונת עבר לינארית ושלמה כי קוראיו צעירים מדי, ומסתפק בכך שהם יפנימו את הנימה הכללית של סיפור עבר זה ועוד כמה מושגים ואיקונות לאומיים כגון "אין זו אגדה", "שומר עברי", "חלוצים", "נמל עברי", "סכנה", ו"צבא קטן מול שבע מדינות ערב". אלה הקוביות שאתן יבנו הילדים, כשיגדלו, את תמונת העבר הלאומי שלהם.

וכאן זועקת בהיעדרה קובייה חשובה בהבנת עבר זה, שנעדרה גם מסיפורי העבר לילדים מאז שנות ה-40: הערבים שחיו גם הם במרחב המדובר. כבר בבחירה התמוהה של הראל במשפחת עזים כנציגת תולדות המדינה יש העלמה (אולי לא מודעת) של הערבים. מכל בעלי החיים היא בחרה דווקא בעזים - המזוהות בתרבות הישראלית דווקא עם הכפר הערבי - כמי שנטלו חלק פעיל בבניית ישראל. בשום מקום לא מוזכרות "בנות משפחה" של העז עליזה, שחיו וחיות אצל תושבי הארץ הערבים. העזים בספר הן יהודיות כשרות וחלק בלתי נפרד מהעשייה הציונית ממש כפי שהפלאפל נהפך עם הזמן למאכל ישראלי לאומי. הן מזהירות את השומר הגיבור שבגליל מפני "שודדים" מסוכנים; הן חוזות בצהלה בחלוצים, ש"כמעט בלי עזרה, בלי עצות של הורים,/ הם עוזרים זה לזה בכוחות נעורים/ ולומדים לחרוש ולזרוע שדות/ ולנהוג בעצמם את הפרדות"; הן מעניקות חלב לעובדים החרוצים הבונים את נמל תל אביב; והכי חשוב: "כשפרצה מלחמת העצמאות ו"הצבא קטן, כמעט אין לו נשק/ כדי להגן על כל בית ומשק", התגייסו העזים ו"נתנו לצה"ל ולחייליו/ שוקו טעים במקום חלב".

ההתייחסות היחידה בספר לערבים המנהלים חיים במרחב הארץ-ישראלי היא בפרק "נמל ראשון" המתאר את הקמת נמל תל אביב. הבית האחרון בפרק מודיע בהנאה על נוכחות יהודית במקום: "צוחק הנמל הצעיר והטוב,/ אל נמל יפו הערבי, הקרוב./ 'בוקר טוב ושמח לך ידידי,/ מיום זה ואילך, אינך יחידי". פעמיים נוספות מוזכרים ערבים בספר: פעם אחת כ"שודדים" היורים בשומר היהודי וכמעט הורגים אותו; ופעם נוספת כ"שבע מדינות ערב" שמולן נאלץ הצבא היהודי הקטן להתגונן. האם זוהי תמונת העבר שהראל רוצה לצייד בה את בני הדור הבא? כך היא רוצה שהם יבינו את יחסיהם עם הפלסטינים?

תופעה מקוממת נוספת בספר היא החלפת הפרטי בלאומי. כשסבא מציג לנכדתו אלבום משפחתי ומספר לה באמצעותו סיפור עבר לאומי, הוא אומר לה למעשה שהפרט אינו חשוב. מה שחשוב הוא כיצד נרתמו הפרטים לעשייה הלאומית. לשיח הציבורי נדרשו עשרות שנים כדי להיחלץ מהסיפור הממלכתי האטום הזה. לדוגמה, רק בעשורים האחרונים אנו עדים להחלפת סיפור השואה הממלכתי "משואה לתקומה" בסיפורי שואה פרטיים ואישיים, ולהחלפת סיפור ההתיישבות הקיבוצי הפוזיטיביסטי בסיפורים פרטיים ואף ביקורתיים על החיים בקיבוץ. ספרה של הראל אינו קשוב למגמה זו, אלא מציג תמונת עבר קולקטיבית מיושנת, באמצעים מיושנים לא פחות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ