דברים שאנסטסיה שונאת במיוחד

"אנסטסיה" של כלת פרס לספרות ילדים, לויס לורי, מצליח לגעת בנושאים כמו דת, רומנטיקה, אחים, לידה ומוות, ולרגש ולרתק את קהל היעד שלו בכיתות ג'-ו'

רותה קופפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

"אנסטסיה". מאת לויס לורי. טל-מאי הוצאה לאור. 112 עמ', 56 שקלים

אנסטסיה קרופניק, גיבורת הספר "אנסטסיה" מאת לויס לורי, היא ילדה בת עשר. יש לה שיער בצבע דלעת, 14 נמשים פזורים על אפה, והיא מרכיבה משקפיים שבחרה בעצמה אצל האופטיקאי. היא בכלל אוהבת לעשות דברים בעצמה. והיא לא רק עצמאית, הילדה הזאת, היא גם דעתנית; לא אחת שנבלעת בזרם. היא ילדה סופרת לעתיד, עם מחברת ירוקה שבה היא כותבת רשימות של דברים שהיא אוהבת ולא אוהבת, דברים שקרו לה בגיל עשר ועוד.

הספר, שרואה אור בהוצאת טל-מאי, הוא ספר ראשון בסדרה מצליחה על שמה של הגיבורה (יש עוד סדרה על אחיה, שאת שמו לא נגלה בשלב זה). המחברת, לורי, היא כלת פרס ניוברי היוקרתי בתחום ספרות הילדים (ספרה "גוני גרין" ראה אור כאן, ואף נכלל במצעד הספרים של משרד החינוך).

11 הפרקים ב"אנסטסיה" יוצרים רצף עלילתי, אבל הם גם קצת כמו סיפורים קצרים העומדים בפני עצמם, ומזכירים פרקים בסדרת טלוויזיה שכדאי לראות את כולה, אבל אפשר גם ליהנות מפרקים בודדים שלה. בסוף כל פרק מופיעות רשימות של דברים שהיא אוהבת ושונאת, בכתב יד. לפעמים דברים ששנאה נהפכים לדברים שהיא אוהבת ולהיפך. ההורים שלה מטיילים בין שתי העמודות, כך גם "בנים" - בן אחד במיוחד ששמו וושברן קמינגס. בסוף הספר הרשימה של הדברים שהיא שונאת מתקצרת מאוד (נגלה שנשאר שם בעצם רק "כבד").

האירוע המשמעותי ביותר בספר הוא ההריון של אמה. האם היא ציירת והאב הוא משורר. הם מסכימים שאנסטסיה, שלפעמים שונאת את השם שלה ולפעמים אוהבת אותו, תעניק שם לתינוק (שאותו היא שונאת).

אנסטסיה, בת להורים יצירתיים בבוסטון, ארצות הברית, היא דמות המזוהה מאוד עם הספרות האמריקאית. היא מין גרסה עכשווית של גיבורת הספר האמריקאי הקלאסי "הארייט המרגלת" מאת לואיז פיציו, שגם היא ילדה בערך בגילה, עם מחברת ומשקפיים עבי מסגרת.

בפרק הראשון של הספר הזה מספרת אנסטסיה על שיר שכתבה וקראה לפני הכיתה. שיר יפהפה, שהמורה שלה רבקה לא מבינה ("מה קרה למשפטים שלך?" "איפה החרוזים?" וכו'). זאת סיטואציה הפוכה מזו המתוארת בספר האמריקאי "אוהב ת'כלב הזה" מאת שרון קריץ' (וכאן המקום להמליץ עליו שוב).

בספר מוזכרים מוסדות ואיקונות אמריקאיים כמו איל המלונות קונרד הילטון, תשבץ של ה"ניו יורק טיימס", ה"דרגסטור" שבו היא מעלעלת ב"קוסמופוליטן", גראוצ'ו מארקס והמשורר וורדסוורת (אמנם אנגלי, אבל נלמד בבתי ספר בארצות הברית). אולי בתרגום שונה אפשר היה לעקוף את הבעייתיות הזאת, אבל נדמה שבספרי ילדים תמיד יהיו דברים קצת סתומים בעיני הקוראים. התרגום של מאירה פיירון סובל מעודף שימוש במפיק (סבתה ליטפה את ידה, אמה, אביה) - זה קצת מקשה על הקריאה, אבל בסך הכל ניכר שהוא מנסה להיות נאמן לגיבורת הספר חסרת הפשרות.

הספר הנמסר דרך נקודת מבטה מצליח לגעת בנושאים כמו דת, רומנטיקה, אחים, לידה ומוות, מבלי ליפול לשום פח, ורק לרגש ולרתק את קהל היעד שלו בכיתות ג'-ו' לאורך כל הדרך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ