בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נונה קוראת מחשבות: מלא חוש הומור, מתיקות ואהבה

ספרן של אורית גידלי והמאיירת איה גורדון-נוי הוא נהדר. איוריו המצויינים משתלבים באופן מושלם עם הטקסט ויוצרים מקשה אחת

2תגובות

נונה קוראת מחשבות

אורית גידלי. איורים: איה גורדון-נוי. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, עמ' לא ממוספרים, 68 שקלים

בגב הספר "נונה קוראת מחשבות" של אורית גידלי והמאיירת איה גורדון-נוי, שבו מופיע תמיד תקציר של אירועי הספר, כתוב בתמציתיות: "הסיפור על נונה ומכשיר הקסמים", ומתחת מצוירת גיבורת הספר עם מקלון להפרחת בועות סבון מורם מול עיניה, ודרכו היא מביטה. לצד בועת הדיבור שלה, שבה כתוב "הבנתי", יש בועת סבון ובה כתוב "אני חושבת..."; מתחת לציור הזה כתוב שהספר הוא גם על "הכלב של השכנים", שכאשר הוא אומר "האו", בבועת הסבון כתוב "ואו", ואילו בציור של הדג המדבר הוא אומר "בלו בלו" ואילו בבועת הסבון שלו כתוב "בלה בלה", ולסיכום: "ולא מגלים יותר". אך ברשימה זאת מגלים קצת (בועת הסבון כאן ודאי היתה מוסיפה "בעצם הרבה"), בגלל שהיא פונה לקהל המבוגרים ולא לילדים, שבאמת רצוי שייגשו לספר הזה בלי ידע מקדים. לקפדנים מבין המבוגרים שלא רוצים שיגלו להם דבר על ספרים לפני שקראו אותם, אפשר שיסתפקו בהמלצה כי זהו ספר נהדר (בועת סבון: ממש!).

הכל מתחיל כאשר יום אחד ילד מלומד בגן, ג'ינג'י ממושקף הנושא תמיד ספר בידיו, אומר לנונה - גיבורת הספר - ילדה מתולתלת בשמלה ורודה שיש לה "רגל של פלמינגו". נונה לא בדיוק יודעת מה זה אומר, לא מבינה את פשר המלים, אך שומעת את המוסיקה, וזאת נשמעת לה פוגענית. העלבון צורב. כשהיא חוזרת הביתה ומספרת לאמה, האם מחפשת דרך לעזור לה. העזרה באה בצורת מכשיר "מיוחד לימים שאין בהם מספיק קסם". המכשיר הוא מקלון להפרחת בועות סבון - שמצליח להפוך סבון נוזלי לכדורי קסם צבעוניים, המרחפים בצרורות רק מנשיפה קטנה של הבל הפה, אז ברור שיש בהם כוחות קסם - ובעזרתו נונה מצליחה "לראות מתחת למה שאנשים אומרים, גם מה שהם חושבים - אבל לא אומרים".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

כך, למשל, רואים בספר, כשילד אוחז בשמלת אמו ובוכה שהוא רעב, הוא מתכוון בעצם לכך שהוא רוצה שהיא תקנה לו שוקולד; וכשהוא אומר "קשה לי ללכת" הוא מתכוון "תקני לי שוקולד", וגם כשקולו גובר ורועם "משעמם לי", הוא מתכוון - "תקני לי כבר שוקולד", ואחר כך כשהוא מתעניין בסקרנות "ונכון לשתות זה חשוב?" הוא מתכוון "תקני לי גם קולה".

לא רק ילדים צריכים מכשיר פענוח שכזה; השנה בשבועון "האקונומיסט" צורף מדריך משעשע המבאר כוונות של בריטים. כך למשל כאשר הבריטים אומרים "תקנו אותי אם אני טועה", הם מתכוונים "אני צודק, אל תסתרו את דברי", ואחרים שאינם בריטים שומעים "אמרו לי מה אתם חושבים"; או כשהם אומרים "מעניין מאוד", והשומעים שאינם בריטים חושבים לעצמם "איך שהרשמתי אותם", הם למעשה אומרים "איני מסכים אתך ואיני סומך עליך". איפה מקלון הבועות כשצריך אותו?

נונה מבינה שאנשים "לא תמיד אומרים מה שהם חושבים, או חושבים מה שאומרים שחושבים, או אומרים מה שחושבים שאומרים", פשוט מאוד. או במלותיה של נונה "הבנתי" (ובבועת הסבון המפענחת כתוב "אני חושבת..."). היא לוקחת את המכשיר לגן ודרכו לומדת שכאשר ילד אומר "לא בא לי לשחק", בועת הסבון מפרשת זאת כ"לא בא לי להפסיד"; כאשר ילדה אומרת "אני אגיד לכולם לא לשחק אתך", כוונתה הנסתרת מובאת בבועת הדיבור "אולי תהיי רק שלי?"; וכך מבינה נונה שכאשר אמר לה אותו גאון (תמיד עם ספר בידו, ותמיד בתחום הלמדני כמו "המדען הצעיר", אך לפעמים - קורצת לנו המאיירת איה גורדון-נוי - הוא קורא בו במהופך), שיש לה רגל של פלמינגו, התכוון אולי להחמיא לה "כשאת בסביבה הכל נראה ורוד", ואולי סתם להשוויץ, "ואיזה חכם אני שאני יודע להגיד פלמינגו".

נונה מבינה, בשפתה הפיוטית של המשוררת-מחברת גידלי, "שאצל ילדים מקללים יש לפעמים ממש קלקול", והיא ניגשת לילד ומזמינה אותו אליה. לא לפני שהיא מבקשת ממנו להבטיח שלא יגיד דברים מעליבים. בסוף התרגיל הזה היא מוותרת על שירותי המכשיר, נפטרת מהקב הזה, כמו היה גלגלי עזר באופניים, וממשיכה להתקדם בדרכה רק עם הידע והמיומנות החדשים שיש לה על העולם.

בתוך השיעור הזה היתה נקודה שהפריעה לי - המשקפיים הוורודים שנונה עוטה (מקל הפרחת בועות הסבון, בדרך קסם, הוא ורוד והיחיד המצולם ולא מצויר בספר), גורמים לה לראות הכל בצורה חיובית אך גם קצת מעורפלת.

לפעמים, במיוחד בכל הנוגע לבנות, כשמישהו אומר לך משהו מעליב, לא צריך לנסות להבין את הפסיכולוגיה או הרציונליזציה שמאחורי הדברים שלו, אלא לקבל אותם כתמרור אזהרה. זה מישהו לא נחמד ועדיף לשחק עם ילדים נחמדים. גידלי מודעת לזה, היא לא הופכת את הילדה לקורבן - "אבל גם לא כדאי לשתוק כמו דג כשאומרים לך דברים לא יפים", הוא מסר שמועבר לילדה. ובכל זאת נונה מתבקשת לשמוע דברים שלא נאמרו לה, ועל סמך הדברים האלה ליזום חברות עם הילד.

זה אמנם נכון לצייד ילד בהבנה של ניואנסים, אך דורות שלימדו ילדות כי מי שמושך לך בצמות בעצם מאוהב בך - טעו. הוא סתם נודניק. קחו את רגלי הפלמינגו שלכם ואת המשיכה בצמות שלכם והניחו לנו. הדברים היפים שמאחורי האמירות הפוגעניות הם לא יותר מבועה שעתידה להתפוצץ. עדיף מישהו כמו האב בספר, שפיו ובועת הסבון שלו שווים - "שלום! נשיקות! מה יש לצהריים?" אומרים שניהם.

אך מלבד זאת, כאמור, הספר נהדר. איוריו המצוינים משתלבים באופן מושלם עם הטקסט ויוצרים מקשה אחת. הוא מלא חוש הומור, מתיקות ואהבה - כשהאם מחבקת את נונה ולוחשת לה מלות אהבה, בבועת הדיבור מצויר לב, אך בבועת הסבון מצוירים הרבה מאוד לבבות, יותר מכפי שמלים יכולות לומר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו