בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישנם ימים כאלה

קסמו של "אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל" נעוץ בהומור ובנקודת המבט המאוד נרקיסיסטית שמאפיינת את כל מי שחש כי העולם נגדו

תגובות

אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל

ג'ודית ויורסט. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. איורים: ריי קרוז. הוצאות כתר ואורים, עמ' לא ממוספרים, 72 שקלים

פתאום נזכרתי שכבר צהריים ועדיין לא תליתי כביסה (המתבגרת תהרוג אותי). עזבתי הכל ומיהרתי למרפסת, ואז, כמו תמיד כשאני ממהרת, נשמט לי אחד הפריטים ונפל - היישר אל שלולית מי הביוב הממתינה לאינסטלטור. על גרב או על תחתונים הייתי מוותרת, אבל זו היתה חזייה, פריט לבוש יקר, וגם לא משהו שמתחשק לך שיתגולל בחצר על האספלט, ויידרס בידי מכוניות חונות. ירדתי - שלוש קומות - להביא אותה, ובאותה ההזדמנות הצצתי בתיבת הדואר. היו שם לא פחות משלוש מעטפות עם ספרים. דחפתי את היד בניסיון לחלצן, כי בדיוק לפני כמה ימים איבדתי את המפתח לתיבה. היד שלי לא נתקעה בחריץ - כמו בסיפור של אורלי קסטל-בלום - אבל קצת נשרטה. דקות ארוכות בזבזתי על ניסיונות לחלץ את המעטפות עד שהבנתי שזה לא ילך. עזבתי הכל ורצתי לקנות מנעול חדש, שכעת היה עלי להתקין במקום המנעול הקיים שהיה עלי לפרוץ באמצעות קדיחה, שלא יכולתי לבצע כי החוט המאריך לא היה מספיק ארוך. במקום זה עליתי חזרה הביתה ובכיתי על כתפי הגבר שאמר: "קצת אלימות וזה ייצא". לא אהבתי את הגישה, אבל הגבר צדק. הוא הוציא את האלימות שבו וגם המנעול יצא. הוצאתי את המעטפות והנחתי בצד. הייתי מוטרדת מזה שהמנעול החדש, שהמוכר טען שהוא "אוניברסלי", לא נכנס לחור - גם לא באלימות גברית.

בינתיים הילדים חזרו רעבים מבית הספר. הגבר הלך להאכיל אותם ואני חזרתי לחנות והתלוננתי על המנעול, אבל המוכר המשיך לטעון שהוא אוניברסלי ולהסתכל עלי כאילו שאני נקבה שלא מבינה בעניינים טכניים. חזרתי הביתה מושפלת ורעבה אבל המשכתי לנסות, ובסוף, החלטתי גם אני להפעיל אלימות - נשית. דפקתי על המנעול בפטיש חמש-קילו, בכל כוחי. כל הבניין רעד והשכנה, שהתינוק שלה התעורר, באה לראות מה קרה. מה שקרה זה שעכשיו המנעול היה תקוע במצב לא יוצא-לא נכנס. את התינוק זה הצחיק. אני רציתי לבכות, סירבתי להודות בתבוסה ולכן, מיד לאחר שהתינוק ואמו התרחקו, המשכתי לדפוק. עכשיו ממש דפקתי בחמת זעם, משווה לנגד עיני את פרצופו של המוכר החביב שמכר לי את המנעול הדפוק והלא אוניברסלי. דפקתי אולי עשר דקות עד שהתייאשתי. הרמתי מהרצפה עלון פרסומי (הסרת שפם חינם למסירות שיער בלייזר), קיפלתי ואלתרתי ממנו סוגר לתיבה, ועליתי הביתה, מתנשפת, עם ערימת כלי עבודה ושלוש מעטפות. בתוך אחת מהן המתינה נחמה מתוקה: הספר "אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל".

ספרה של ג'ודית ויורסט מתפרסם בעברית כ-40 (!) שנים אחרי שראה אור בארצות הברית אך הוא עדיין צעיר ובועט, ישיר, מצחיק וכיפי. העלילה פשוטה; למעשה היא יותר רצף של אנקדוטות, אירועים מעצבנים שהפכו את יומו של אלכסנדר ל"איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל" - או כמו שאומרים אצלנו, "יום מבאס" (טוב שמיכל אלפון, שהיטיבה לתרגם, לא התפתתה לעדכונים מסוג זה. כך יוסיף הספר וישמור על אל-זמניותו). היום משמש גם כמסגרת מארגנת של שורת המאורעות המתחילה בבוקר, בקימה מן המיטה, ומסתיימת בערב, בהליכה לישון (בפיג'מה שנואה). וכך, בלשון ובתחביר ילדי אופייני, מתחיל הדיווח: "נרדמתי בערב עם מסטיק בפה, ועכשיו יש לי מסטיק בשיער ובבוקר, כשקמתי דרכתי על הסקטבורד והסוודר נפל לי לכיור דווקא כשהברז היה פתוח וידעתי שזה הולך להיות יום איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל".

קסמו של הטקסט נעוץ בלשון המדויקת, בהומור ובנקודת המבט המאוד אגוצנטרית ונרקיסיסטית האופיינית לא רק לילדים, אלא לכל מי שחש - באותו יום נאחס - שהעולם נגדו. ההומור של ויורסט בא לידי ביטוי בכושר ההמצאה שלה, ברקיחת האסונות הקטנים או בתיאור אסונות ילדיים אופייניים (מסטיק נדבק לשיער, ציור לא זוכה לאהדת הגננת, מאכל שנוא מוגש בארוחה) וגם בשימוש יצירתי במוטיב החוזר "אוסטרליה", המקום הרחוק שאליו שואף אלכסנדר לברוח. כך, למשל, כשאלכסנדר מתגרה באחד מחבריו לגן, הוא מאחל לו "שבפעם הבאה שיקנו לך שני כדורים של גלידת תות בגביע, כל הגלידה תיפול לך מהגביע ישר לאוסטרליה"; אצל רופא השיניים הוא מודיע שבשבוע הבא הוא עובר לאוסטרליה, ושורת המחץ המנחמת של הסיפור היא "אמא אומרת שיש ימים כאלה. אפילו באוסטרליה".

בוגרים והורים יתפתו להעמיק ולראות את מצוקתו של אלכסנדר, צעיר האחים במשפחה, ואת זעקתו לתשומת לב (הורים יזהו את האופן המניפולטיבי שבו ילדים רוקחים אסונות קטנים כדי לזכות בתשומת לב). ואולם, ממש כמו בספרה הנפלא של נורית זרחי (גם לו שם ארוך): "אם אמא שלי לא אוהבת אותי מי בעולם יצליח בזה", גם כאן השימוש בפילטר אירוני מגחיך את הסיטואציות, מדגיש את הקורבניות של הילד, ובעיקר, כפי שכבר ציינתי, מזכיר לנו כי הנטייה לחוש דפוק ומקופח, לפרש שורת אירועים מקריים כקנוניה של העולם נגדנו - ולספר על כך בפרצוף ממורמר לכל מי שמוכן ולא מוכן להאזין - היא אוניברסלית.

התובנה הזו מועברת באלגנטיות גם באמצעות רעיון איורי מחוכם: הבלטת דמותו של אלכסנדר בצבע, על רקע הסביבה ודמויות המשנה, המצוירים בקו רישומי שחור. האיורים ריאליסטיים, ונקודת החוזק שלהם היא שלל ההבעות השליליות שעל פני אלכסנדר: כעס, תסכול, רחמים עצמיים, ייאוש, מרירות, התרסה, ואפילו סקפטיות.

אכן, לשם שינוי הכריכה האחורית דוברת אמת. הספר נפלא, מתאים לבני 5-105, מומלץ להחזיק אותו בבית כתרופה לימים איומים ונוראים וגרועים ולא טובים בכלל מהסוג האישי, הטיפשי, המזכיר לנו שאנו בני משפחת האדם.

Alexander and the Terrible Horrible No Good Very Bad Day / Judith Viorst



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו