בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נערות למופת

ספרות הפנטסיה הנשית מעלה לפני השטח הכרה בכוח ובחירות של נערות צעירות להרוג מכשפים בבעיטה לראש. אכן, עולם חדש מופלא

3תגובות

עיר של עצמות
קסנדרה קלייר. תירגמה מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת גרף, 436 עמ’, 94 שקלים
אותיות הכשף
ג’ואן האריס. תירגמה מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת כנרת, 508 עמ’, 84 שקלים
מחוננת
קריסטין קאשור. תירגמה מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת כנרת, 413 עמ’, 79 שקלים

היֹה היה פעם, בבריטניה של ימי הביניים, מלך דגול ואמיץ ושמו ארתור. לכבוד חג המולד ערך המלך ארתור משתה מפואר בטירתו האגדית קמלוט והזמין אליו את אבירי השולחן העגול. אנשי החצר הגיעו, כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, שפע כל טוב הוגש לשולחן ואת הסעודה ליוותה מוסיקה חגיגית. אך האידיליה המלכותית הזאת הופרה כשאל המשתה פרץ אביר זר ובעיקר ירוק, ירוק ממש, מכף רגל ועד ראש. האביר הירוק הציב לפני המלך אתגר מיוחד: ארתור יכה בו, והוא, בתמורה, יחזיק את הזכות להשיב. סר גאווין החליף את ארתור במשימה ‏(לשלוח את הפחותים בדרגה לחזית זו כנראה טקטיקה קלאסית של שליטים‏) והכה את האיש הירוק מכה ניצחת, וראשו של האביר הירוק ניתז אל הארץ. ההמשך קצת פחות ברור מאליו: האביר הירוק אסף את ראשו מן הרצפה אל חיקו, עלה על סוסו ועזב את קמלוט, לא לפני שאיים לתבוע את זכותו לממש את ההסכם ולהכות בחזרה. סר גאווין, בתגובה, יצא למסע הרפתקאות בעקבות האביר המסתורי.
זאת, פחות או יותר, הפתיחה הפלאית של “סר גאווין והאביר הירוק”, רומנסה אנגלית מהמאה ה–14, שהוקראה בחצרות אצילים ומחברה אינו ידוע ‏(ופורסמה בעברית בתרגום נהדר של שמעון זנדבנק בתוך “אנתולוגיה לספרות ימי הביניים”, דביר, 1991‏). האם אפשר לשייך מבחינת הז’אנר את “סר גאווין” לספרות הפנטסיה? מתי בדיוק נהפכת ספרות פנטסיה לכזאת? אם אלו עלילות שאינן מחקות את המציאות המוכרת, ושבהן אפשר למצוא אנשים בעלי כוחות מיוחדים, ישויות שטיבן לא ברור או חפצים בעלי כוח מאגי, אז “סר גאווין” בהחלט שייך להגדרה, כמו גם האודיסיאה ו”אלף לילה ולילה”. למעשה, כמעט כל מיתוס ואגדה, חלקים מהמקרא ולא מעט מתוך הספרות הרגילה משתייכים לזרם הפנטסיה.

יש קשרים ברורים בין ספרות החצר הימי־ביניימית, המיתולוגיות השונות וסיפורי הפולקלור לבין ספרות הפנטסיה במובנה המודרני, ולכן קשה לתחום בדיוק את גבולות הז’אנר. ואולי דווקא הגבולות - וחצייתם - הם מעמודי התווך של הפנטסיה באשר היא. פעמים רבות ספרות הפנטסיה מציגה את קיומו של עולם אחר, החורג מזה המוכר לנו והמובחן מאתנו. היא יכולה לספר על עולם אחר ממש, כמו למשל ב”אוטופיה” של תומאס מור ‏(רסלינג, 2008‏) או בסדרת “אמבר” של רוג’ר זילאזני ‏(עם עובד‏), או לספר לנו על עולם אחר שנמצא ממש לידנו, אך אנו, האנשים הרגילים, לא מבחינים בו. זה המקרה, למשל, בסדרת “הארי פוטר” ‏(ידיעות ספרים ועליית הגג‏). על כל פנים, גם אם חלק מרכזי בעלילה יהיה גילוי העולם האחר, המעבר או הבריחה אליו, ואפילו המעבר בין העולמות, ההבחנה בין העולם שלנו לבין העולם האחר תהיה משמעותית מאוד. צריך להיות איזה ארון שמפריד בינינו לבין נרניה כזו או אחרת בספרות הפנטסיה.

קלינגונית במקום כדורגל

בספרות הפנטסיה המודרנית מקובל להשקיע לא מעט אנרגיות ספרותיות בבנייה המדוקדקת של אותו עולם אחר, בהפיכתו ליקום עם היסטוריה וחוקיות משלו. סופרי הפנטסיה מצרפים מפות לספרים, מפרטים לפרטי־פרטים את שושלות האלים, המלכים והרשעים של העולם, מסבירים כיצד קוסם מסוים עלה לגדולה, מגוללים את ההיסטוריה של חפץ פלאי כלשהו, ולפעמים - במיוחד אם הם במקרה גם פרופסורים לפילולוגיה, כמו ג’.ר.ר טולקין למשל - אפילו ממציאים שפות מיוחדות האופייניות לתושבי אותו עולם. לא מעט אנשים התחילו ללמוד אלפית וקלינגונית בגלל שזו היתה החלופה היחידה שלהם לכדורגל.

אם המהלך הבסיסי ביותר של ספרות הפנטסיה המודרנית הוא פתיחת צוהר לאותו עולם קסום ושונה, וליווי מבואר שלנו בתוכו, אז סופר הפנטסיה הטיפוסי הוא הג’נטלמן הקשיש האנגלו־סקסי עם המקטרת. הוא יכול להיות נוצרי כמו ק”ס לואיס, או מצחיק ופרוע כמו טרי פראצ’ט, אבל כמעט תמיד זהו מעין סבא מלומד ומעט טרחן שאוהב לספר סיפורים. חלק מסיפוריו אמנם מעט מפחידים, אבל הוא גם יידע להציג בבירור את הטוב והרע, בעולם הקסום ובעולמנו שלנו.

במשך שנים רבות רוב סופרי הפנטסיה היו סופרים, ורוב גיבורי עלילות הפנטסיה - גברים. כמובן, נשים תמיד איכלסו את דפי עלילות ספרות הפנטסיה ואפשר למצוא בהן מכשפות, נסיכות ואהובות למכביר. אבל הנשים הללו שימשו לרוב בתפקידי משנה, ולא היו אלה שסיפורן והתפתחותן האישית עמדו במוקד העניינים. לקוראים שימצאו דמות נשית שטולקין באמת מתעניין בה בסאגה שלו מובטח סופשבוע זוגי עם גנדלף במישור רוהאן.

חלק מהתשובה לשאלה מדוע זה המצב טמון במספרן הזעום של כותבות נשים בתוך הז’אנר עד לאמצע המאה ה–20. אמנם מרי שלי כתבה את “פרנקנשטיין” כבר ב–1818 ומרגע שחוצים את מפנה המאות ה–19 וה–20 מספר סופרות הפנטסיה עולה בהדרגה, אבל נדמה שהתמונה משתנה באמת רק בשנות ה–20. הדור פורץ הדרך של הסופרות הפמיניסטיות של שנות ה–60, בתוכן דמותה של אורסולה ק’ לה גווין בולטת במיוחד, הציב לראשונה דמויות נשיות במוקד עלילות הפנטסיה, וגם שאלות של כוח ומגדר, וסלל את הדרך לג’יי־קיי רולינג ולהרמיוני גריינג’ר. סופרות כמו סטפני מאייר, מחברת “דמדומים” ‏(ספרית פועלים, 2008‏), או סוזן קולינס, מחברת “משחקי הרעב” ‏(כנרת, 2010‏), והגיבורות הנערות שלהן, בלה וקטניס, נשענות על מסורת מכובדת של ספרות פנטסיה נשית.

ואם כבר מזכירים את שתי סדרות הספרים חורכות רשימות רבי המכר הללו, אי אפשר שלא להתייחס לשינוי שהתרחש בשדה ספרות הפנטסיה: זו התרחבה לקהלים חדשים ושונים, ונהפכה להיות שוק שמניב רווחים עצומים. מן הסתם, לעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים של ספרי הפנטסיה בשנים האחרונות יש חלק בכך, וגם לנוכחותם של חתיכים מסתוריים כמו רוברט פאטינסון ‏(או יון תומרקין‏). מה שפעם היה נחלתם הבלעדית של חובבי “מבוכים ודרקונים” נהפך להיות תופעה חברתית שלעתים קרובות מצריכה תיאום מראש עם כוחות לפיזור הפגנות.

נשים מנוגה גברים מאוקספורד

להשתנוּת מפת מחברי וקוראי הז’אנר יש, כמובן, השלכות על הז’אנר עצמו. מעל לכל, בפנטסיה החדשה והפופולרית יש הרבה יותר נשים גיבורות. דמויות כמו באפי, סוקי סטקהאוס, ואפילו אלה רוזן מ”חצויה” הן במובנים רבים תוצאה של שינוי שדה ספרות הפנטסיה. אפשר גם לומר שבספרות הפנטסיה החדשה יש פחות תיאורי קרבות אפיים ומונולוגים מלאי תחושת דחיפות מוסרית. לעומת זאת, אפשר למצוא יותר ויותר התמודדויות רגשיות אותנטיות עם הסביבה החברתית. עדיין חשוב מאוד לשרטט עולם פלאי עם חוקיות משלו, אבל בתוכו אפשר למצוא יותר ויותר התמודדויות בין־אישיות, הלקוחות מחוקי העולם שכולנו חיים בו. אם בעצם חושבים על זה, לאורך 1,000 עמודי “שר הטבעות” אין כמעט דילמה רגשית אחת אמיתית בין אנשים. ברור שפרודו וסם עוברים מסע תלאות מפרך ומפחיד, ולזה יש השפעה רגשית עצומה. הקשיים העצומים שהם חווים מובילים אותם להתעמת עם עצמם, עם הפחדים האישיים שלהם ועם תהיות באשר למוסר ואחריות - אבל כמעט שאינם מתעמתים האחד עם השני. אפשר להגיד הרבה דברים על עלילות הפנטסיה הקלאסיות, אבל המתח הרגשי שעומד במרכזן הוא אֶפִּי־מוסרי, המאבק הנצחי בין כוחות הטוב לבין כוחות הרע, ולא בין אנשים.

שלושת הספרים שמספקים את האמתלה לרשימה הזאת מצביעים על כך שבמקרה של ספרות הפנטסיה נשים הן מנוגה וגברים מאוקספורד. שלושתם מעמידים במרכזם גיבורה בת עשרה, שמגלה שהיא לא סתם שונה אלא בעצם מיוחדת. כמו כן, מתברר שהיא כנראה צריכה להציל את העולם ממישהו די רע, בדרך כלל אבא שלה או הדוד הרשע. במובן זה, שלושתם מציגים התמודדויות ריאליסטיות יחסית עם קשיי גיל ההתבגרות ובעיקר עם היחסים בין המינים, הן באותה קבוצת גיל והן בין דורות.

“עיר של עצמות”, ספרה הראשון של קסנדרה קלייר, פותח את הסדרה “בני הנפילים”. במרכז העלילה עומדת קליירי פריי בת ה–15, שחיה עם אמה הציירת המסתורית־משהו בניו יורק, מסתובבת עם חברה השנון והקצת חנון, סיימון, ומתגעגעת לאב שלא ממש הכירה. אבל הסיפור האמיתי מתחיל כשהיא פוגשת את ג’ייס, לוחם צללים חתיך ונכה רגשית, ואת חבריו לנשק, ומבינה שהיא בעצם לא מי שחשבה שהיא: מתברר שקליירי היא נצר לעילית לוחמת - בני הנפילים - שנשבעה להגן על האנושות, “הסתמצ’יקים” בלשונם. ביחד עם חבריה החדשים היא יוצאת למסע גילוי והצלה של העולם מפני האיום החדש־ישן שניצב בפתח: ולנטיין האיום, חבר בני הנפילים לשעבר שסרח. המסע כמובן מוביל לגילויים עצמיים: קליירי מבינה שאין כל פסול בלהיות שונה, למעשה בסיטואציות שבהן תוקף אותך שד מממד אחר זה יכול להיות אפילו די מועיל.

בסך הכל, “עיר של עצמות” הוא ספר די כיפי, מין שילוב חביב של “דמדומים” ו”מלחמת הכוכבים”. קליירי היא דמות שקל להזדהות אתה, העלילה קלילה אך מושכת ולפעמים אפילו קצת קאמפית, וקסנדרה קלייר משקיעה את מרב המאמצים שלה בפיתוח המתח הרגשי בין קליירי לבין ג’ייס וסיימון. וכך הנטייה המעצבנת לפתוח כל חלק בספר בציטוט משייקספיר, מילטון, וירגיליוס וכדומה - נהפכת לנסבלת יותר.
תסביך אב וחרב
הפרוזה של “מחוננת”, מאת קריסטין קאשור, קצת פחות קלילה ומהוקצעת, אבל הסיפור הבסיסי שעומד במוקד העלילה עוצמתי יותר. קטסה, גיבורת הסדרה “שבע הממלכות” ש”מחוננת” הוא הספר הראשון בה, נולדה מחוננת בכישרון להרוג. דודה, המלך רנדה, מנצל את הכישרון המיוחד של קטסה כדי להעניש את מי שהעז להמרות את פיו, או סתם כדי להרוויח עוד כמה זהובים ולהטיל מורא כללי. בדיוק ברגע הזה מופיע נסיך עם עיניים נוצצות ‏(בספר הזה זה מה שקורה באופן המוחשי ביותר‏), שעוזר לקטסה לצאת למסע שבמהלכו היא לומדת להכיר את עצמה לעומק, לשלוט ביכולותיה ואפילו לסמוך על אחרים. אבל הסיפור המעניין יותר הוא העובדה שהמפתח לשינוי העלילה, להפיכתה לסיפור של קטסה, טמון בסירובה להמשיך להיות כפופה לגחמותיו הלא־מוסריות של המלך רנדה ולפעול כמכונת ההרג והטרור שלו.

בכלל, אלימות, שליטה על הגוף והתנגדות שזורות לכל אורך העלילה. קטסה מתחילה את הסיפור כמי שמפרקת אנשים בשביל רנדה, ממשיכה כמי שמתגוששת עם הנסיך פו כחלק ממשחקי האהבה שלהם, מתגייסת למלחמה בנסיך מסתורי שמכשף במלותיו את כל העולם להאמין שהוא שופע טוּב בעוד שהוא למעשה אכזר מכל מלך, ומסיימת כמי שמכשירה את בנות שבע הממלכות כדי שיוכלו להגן על עצמן. מעבר לזה שזאת אג’נדה ראויה, זה גם מייצר עניין רגשי ומתח עקרוני טוב לסיפור. חבל רק שקריסטין קאשור גומרת את הפרק הראשון בסדרה בקול ענות חלושה, לאחר שהתירה את כל פקעות המתח ולא השאירה הרבה לבאות.

גם במרכז “אותיות הכשף” של ג’ואן האריס ניצבת גיבורה צעירה: מאדי ברזל, שאנשי הכפר מאלברי שבו נולדה תמיד חשבו שהיא תביא עליהם צרות. והם די צדקו: מאדי מתגלה כבתו של ראש האלים אודין, היא מסתובבת עם האל התחבולן והנכלולי לוקי, ועם שאר חברי הפנתיאון המיתולוגי הנורדי, ויוצאת למסע כדי להציל את תשעת העולמות. זה אולי הספר שלקח את הרעיון הבסיסי של ספרות הפנטסיה - יצירת קוסמולוגיה פלאית - ויונק ממקורותיה הקלאסיים של ספרות הפנטסיה ברצינות הרבָּה ביותר מבין השלושה, אבל אין דרך אחרת לומר זאת: זה ספר נורא. סיפור העלילה צולע, מאדי ברזל לא מתגלה כדמות מעניינת במיוחד והערבוביה האינסופית של דמויות מהמיתולוגיה, רמזים לתהליך ההיסטורי של ניצורה של אירופה הפגאנית והסברים מפורטים על שמות רונות הכישוף ופעולתן - פשוט הופכים את הקריאה בספר הזה לחוויה מתישה.

גם אם אלו אינן יצירות מופת בתוך הז’אנר, ייתכן כי שלושת הספרים הללו חושפים את האוריינטציה השונה של ספרות הפנטסיה הנשית, שמעדיפה להתמקד בתהליך עיצוב הזהות האינדיווידואלית של נערות בגיל העשרה ולהתמודד מול מערכי כוח חברתיים מאשר ללכת בתלם הפאתוס האפי הקלאסי של ספרות הפנטסיה. וזה לא שקוראים־נערים אינם מזדהים רגשית עם גיבורי פנטסיה, ואינם חווים בלבם משהו דומה לאתגרים האפיים של פרודו וסם ב”שר הטבעות” ‏(נסו אתם לצאת יום יום לחצר בית הספר בהפסקה‏), אבל הבעיות והשאלות של גיבורות הפנטסיה הן שונות, והאמת - לא פחות מעניינות. ספרות הפנטסיה הנשית, על כל הסקאלה שלה - ואי אפשר להשוות את הספרים הללו, עם כל הכבוד, לקלאסיקות של אורסולה ק’ לה גווין - היא דבר נהדר, מכיוון שהיא מעלה אל פני השטח הכרה בכוח ובחירות של נערות צעירות להרוג מכשפים בבעיטה לראש. אכן, עולם חדש מופלא. אולי סר גאווין יגלה בסוף שהאביר הירוק הוא בכלל אבירה.

Runamarks / Joanne Harris
Graceling / Kristin Cashore
City of Bones / Cassandra Clare



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו