בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אשמת הכוכבים": המצב האנושי

שני גיבורי הספר "אשמת הכוכבים" חולים בסרטן. וזה ספר נפלא, לא רק בגלל שיש בו הרבה רגעים של צחוק

13תגובות

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין. מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת ידיעות ספרים, 286 עמ', 98 שקלים

"אשמת הכוכבים", ספרו הרביעי של ג'ון גרין, רב מכר מצליח ביותר בארצות הברית שכבר תורגם לשפות רבות, אינו מסגיר, על כריכתו האחורית, במה בדיוק הוא עוסק. כתוב רק שמדובר ב"סיפור אהבה בלתי נשכח, מן הסוג ששובר את הלב ומרחיב אותו בעת ובעונה אחת", וכן ב"אהבה הניצתת בין שני גיבורים לא שגרתיים". כל זה נכון, אבל מה שנמנעים מלספר על גב הספר הוא שהגיבורים הלא שגרתיים האלה הם שני בני עשרה החולים בסרטן.

ההחלטה שלא לציין את הפרט הזה נובעת אולי מהרצון של גרין לספר מה שפחות על הספר (רצון שלא כובד כלל בוויקיפדיה, שם מפורטת עלילת הספר עד השורה האחרונה בו), וכן כנראה ההבנה של ההוצאה לאור בישראל שכתיבת הפרט הזה על הספר כמוה כהצבת תמרור "אין כניסה" עליו. די לראות מה עלה בגורלו של "לפני שאמות", ספרה המרגש, הסוחף והמשעשע של ג'ני דאונהם (כתר, מאנגלית: לינדה פניאס), על נערה החולה אף היא בסרטן, כדי לדעת שהקוראים עלולים להירתע גם מספר נהדר זה, שמעורר צוחק בקול וגם השתנקות מדמעות.

הגיבורה של "אשמת הכוכבים" היא נערה בת 16, ששמה הייזל לנקסטר, החולה בסרטן הריאות; היא אובחנה כלוקה בשלב 4 של הסרטן הסופני הזה, אבל בזכות תרופה ניסיונית (בדיונית) ושמה פלנגמול, הגידולים בריאותיה חדלו מלהתפתח בינתיים. בתחילת הספר אמה, חברתה הטובה ביותר לפי עדותה, ומי שנמצאת סמוך לה כל הזמן, שולחת אותה לקבוצת תמיכה של ילדים חולי סרטן, או במלותיה של הייזל "מאגר מתחלף... של טיפוסים שסבלו מדרגות שונות של חולי על בסיס צמיחת גידולים. למה מאגר מתחלף?" היא שואלת ומסבירה את המובן מאליו: "תופעת לוואי של סופניות".

בקבוצת התמיכה הזאת היא פוגשת את אוגאסטוס ווטרס, נער יפה תואר, שהיה חולה בעבר בסרטן העצמות, מחלה שהותירה אותו קטוע רגל ועם הומור שחור. "סרטן העצמות לפעמים לוקח לך איבר, רק כדי לבדוק אותך. אחר כך, אם אתה מוצא חן בעיניו, הוא לוקח גם את היתר", הוא מסביר.

כל סרטן מתנהג קצת אחרת, יודעים הילדים בספר. לחברה לשעבר של אוגאסטוס, קרוליין (שכהגדרתו "כבר לא סובלת מהמצב האנושי", כלומר מתה), היה סרטן מסוג מסוים במוח, "המכונה בקרב אנשי מקצוע ‘חרא גידול', כי הוא הופך אותך לחרא של בנאדם", הוא מפרש. "היא לא היתה, את יודעת, מופת של גבורה ודוגמה סטואית לילדי הסרטן האחרים. היא היתה... כלומר, למען האמת, היא היתה ביץ'", הוא מודה.

מה שעוד אפשר להבין מהתיאורים הללו הוא שהשניים נרתעים מההאדרה של ילדים חולים בסרטן, כי מעבר לעובדה שזאת קלישאה, זה הופך את הסרטן למרכזי ולא את הילדים. אחרי שהייזל קוראת הספד של נערה שמתה היא חוששת כי גם אחרי מותה "לא יהיה מה להגיד עלי חוץ מזה שנלחמתי באומץ, כאילו שהדבר היחיד שאי פעם עשיתי היה סרטן". הייזל ואוגאסטוס יעדיפו את ההגדרות הכי שטחיות - כמו למשל שהם התאהבו זה בזה, כי בעיניה הוא חתיך הורס וכי היא מזכירה לו את שחקנית הקולנוע נטלי פורטמן של אמצע שנות ה-2000 - על פני זה.

הייזל מדברת בכנות אכזרית על "צ'ופרי סרטן" ("כל הדברים הקטנים שילדים רגילים לא מקבלים וילדים חולי סרטן כן: כדורסל בחתימת כוכב ספורט, התעלמות מאיחור בהגשת שיעורי בית, רשיון נהיגה שלא באמת מגיע לך וכו'"); איפה נמצאים מתקני השעשועים המיותמים ביותר בעולם (בבתי חולים לילדים); ומתי המועד המדויק שבו הורים מוציאים את ילדיהם החולים מבית הספר (במקרה שלה קצת מוקדם מדי). כמו כן היא מפרטת ברתיעה את עקרונות הז'אנר של סיפורת הסרטן.

לפי כללי הז'אנר הזה, היא מסבירה, המת הצעיר אמור היה לשמור "על חוש ההומור עד הסוף המר, לרגע לא איבד אומץ ורוחו נישאה אל על כעיט עשוי ללא חת, עד שהעולם לא יכול עוד להכיל את נשמתו העולצת". זה מכעיס אותה משום שבמציאות הכל הרבה פחות הרואי, וגם לא אמור להיות כזה.

הסופר ג'ון גרין לא חוסך מקהל הקוראים הצעירים את החולי, העצב שאין להכילו, הכאב, הסבל וההשפלה שבמחלה. אולי הוא יוצא מנקודת הנחה שקהל זה (בני עשרה ומבוגרים, כי הספר מיועד גם להם), החשוף למיני מיתות על המסך מסדרות טלוויזיה ועד משחקי מחשב, יכול לנסות להתמודד על הנייר עם המשמעות של מוות בגיל כה צעיר, וחוסר הצדק שבו. מכאן גם השם של הספר.

"שייקספיר לא טעה מעולם יותר מכפי שטעה כששם בפיו של קאסיוס את המאמר: ‘האשמה ברוטוס יקר, אינה בכוכבים/ אלא בנו אנו'", כותבת אחת הדמויות לאוגאסטוס. "קל לומר זאת כשאתה אציל רומאי (או ויליאם שייקספיר!) אבל האמת היא שאין בנמצא כל מחסור באשמתם של הכוכבים שלנו".

אך לא שייקספיר הוא מקור ההשראה הספרותי של גיבורי הספר אלא פטר ואן האוטן, המחבר הבדיוני של הספר "מכאוב מלכותי", אמריקאי המתבודד בהולנד. הייזל כל כך אוהבת את הספר שלו, שלא סיפרה עליו כמעט לאיש. "לפעמים את קוראת ספר והוא ממלא אותך בדחף משיחי ואת משוכנעת שעולמנו ההרוס לא יצליח להשתקם אלא אם כל בני האנוש כולם יקראו את הספר הזה. אבל לפעמים את קוראת ספרים כמו ‘מכאוב מלכותי', שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים ונדירים, ושלך, ושהרעיון לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה".

היא אפילו נוסעת יחד עם אוגאסטוס לאמסטרדם כדי לפגוש את הסופר. בתפנית עלילתית המתאימה ל"אשמת הכוכבים", הספר שבגללו נסעה הוא לא הספר הטוען את ההרפתקה - מסע ההתבגרות הקצר הזה - במשמעות. אחראי לו דווקא ספר אחר, על ילדה שחייה באמסטרדם נהפכו לגיהנום עד שנגדעו בטרם עת, ובתוך האסון שלה רצתה רק להתאהב, לכתוב ולחוות נשיקה ראשונה. "אני חייבת לה את זה, לאנה פרנק כלומר", הדגישה הייזל כאשר התאמצה לעלות במדרגות ביתה של כותבת היומן המפורסם, "כי היא שמרה על השקט ושמרה על הווילונות מוסטים ועשתה הכל כמו שצריך ובכל זאת מתה".

אפשר ממש לחוש את המאמץ של הייזל במדרגות התלולות של הבית ההולנדי. קריאת הספר הזה מלווה בתחושה פיסית - גם המחנק בגרון מצחוק ועצב, וגם בהפסקות למילוי הריאות באוויר. הפעולה הטבעית הזאת, שהגיבורה לא מצליחה לעשות ללא עזרת מכונת חמצן, זוכה פתאום לתשומת לב.

אבל ההזדהות בספר היא לא רק עם תחושה פיסית שזרה לבריאים, אלא דווקא עם משהו מאוד קרוב ומוכר. המחלה של הילדים, כמו הסיגריה הלא דלוקה התחובה בפיו של אוגאסטוס, שהוא מגדיר כמטאפורה, היא דימוי קיצוני לחוויית הבדידות שבנעורים: הרגשת השוני, התחושה של לא להיות מובן, שהסביבה מעוותת לטוב ולרע את מעשיהם ורגשותיהם, והניסיון שנידון מראש לכישלון לדמיין כיצד זה להיות אחרים.

בעמוד הראשון של הספר מופיעה "הערת הסופר", ובה גרין מבטיח שהספר הוא "פרי הדמיון". הוא מפציר בקוראים שלא לחפש "עובדות אמיתיות". אבל בקשה זו היא רק בבחינת פיתוי המושך את הקוראים לאינטרנט (מקום שהסופר ואחיו מנהלים בלוג מצליח זה שנים), לחיפוש אחר רמזים שכאלה (הראשון שבהם נמצא אולי ברשימת התודות בסוף הספר שבה מוזכרת משפחת "ווטרס", ממש כמו של אוגאסטוס). ובכן, חקירה ראשונית מעלה כי מחבר הספר עבד במשך חמש שנים ככומר בבית חולים לילדים, "ושם מעולם לא פגשתי ילדים שהמחלה הפכה אותם לנבונים יותר מגילם, שהמחלה שינתה את חייהם ואת מותם למשהו נשגב", הוא אומר בראיון ביוטיוב. "מי שפגשתי בזמן העבודה שלי שם היו ילדים, בסך הכל ילדים".

The Fault in Our Stars / John Green



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו