בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אף על פיל": מרכבת פנינים

בשירים באסופה זו, שתורגמו כולם מיידיש, יש אוניברסליות על-זמנית, ישירות ילדית, תום, ודבר מה נוסף: ניצוץ של אנרכיזם

3תגובות

אף על פיל: אוצר שירי ילדים מיידיש

תירגם מיידיש: בני מר. איורים: מיכל אריאלי. הוצאת כתר, 64 עמ', 74 שקלים

באחרית הדבר לאנתולוגיה "גן החרוזים" ("אנציקלופדיה לשירת-ילדים עברית", הוצאת עמיחי, 1972) כותב העורך, אוריאל אופק: "בשנים הארוכות והקודרות, שבהן חי עמנו בגולה, מורדף וכלוא בין חומות הגטו, לא יכלו לקום משוררים רבים שיכתבו שירים עליזים ושופעי שמחת חיים. תנאי החיים של העם לא איפשרו זאת". בהמשך, ולא לפני שהוא מתאר את הילד היהודי בגולה כתלמיד-חדר הנחשף לטקסטים דתיים בלבד, פורצת מפי אופק זעקה: "מה קודרת היתה ילדותם של ילדי ישראל בגולה, שלא קראו סיפורים בילדותם, שלא זכו לבוא בסוד השירה!" את האור, כצפוי, הביאו לילדי ישראל ההשכלה והתנועה הציונית, שאחד מיעדיה היה יצירת תרבות עברית. ראשיתה, לפי אופק, בחיבור ספרי לימוד "קלים, שלתוכם הכניסו שירים וסיפורים נעימים" (שם).

כמובן, אין להקיש מן הדברים כי אופק, מחשובי חוקרי ספרות הילדים העברית, ובעצמו בן למשורר יידי, לא הכיר את תרבות אבותיו . ועם זאת, דומה כי אין כמו הטקסט הזה להעיד על תדמיתה של תרבות היידיש כפי שהובנתה בידי זו החדשה, העברית - ועל הדרתה ומחיקתה של הראשונה. רק מעטים משירי הילדים שנכתבו ביידיש זכו לתרגום, וגם אלה שזכו, ואפילו בתרגומים נפלאים (שירי קדיה מולודובסקי בתרגום אלתרמן, לאה גולדברג ופניה ברגשטיין) עברו תהליך "עיברות תרבותי", כלומר, נטיעה מחדש בעולם הארצישראלי.

עטיפת הספר אף על פיל
כריכת הספר

על רקע זה, השמחה עם יציאתה לאור של "אף על פיל", אסופת שירי ילדים מיידיש בתרגומו ובעריכתו של בני מר, עם איורים של מיכל אריאלי, היא כפולה ומכופלת. משמחת עצם ההחלטה הברוכה לגאול פניני שירת יידיש ולהעשיר בהן את תרבות הילדים העכשווית, ומשמחים השירים עצמם, שבניגוד לכל הציפיות, הינם מלאי שמחת חיים והומור, כתובים בשפה פשוטה וחפה ממליצות (שלא כמו רבים מן השירים העבריים, בני אותה התקופה) ובכלל, מתאפיינים במודרניות, הבאה לידי ביטוי בסגנון, בתכנים, בנקודת המבט הילדית. גם הלאומיות, הנוכחת כל כך בשירת הילדים העברית בת אותה התקופה (המחצית הראשונה של המאה ה-20) נעדרת לחלוטין מן השירים האלו, שבמרכזם האני (וזאת "הרבה לפני "והילד הזה הוא אני", כפי שמציינים מר ואריאלי באחרית דבר עניינית). לפיכך, ולמרות ההסתייגות הקלה ממיחזור השנינה "אף על פיל", מבית היוצר של לאה נאור, מתרגמת ד"ר סוס (בספר "בא עם גרביים"), יפה בעיני הבחירה בשם זה (כשם אחד משירי הקובץ) המשלב התרסה ולצון, והנשמע כמעט יידי (כמו יידישפיל או פורימשפיל).

באסופה 25 שירים, מרביתם שובי לב ואוזן, מתורגמים היטב (למעט צרימות קלות) בעברית בהירה ומדויקת, וכמו שם הספר - מצליחים לשמר משהו מן הניגון היידי. השיר הפותח, "להיות ילדה", מאת מאשה שטוקר פאיוק, מלמד על כלל השירים: יש בו אוניברסליות על-זמנית, ישירות ילדית, תום, ודבר מה החסר מאוד בשירה העברית המגויסת לבניין הארץ והחברה - ניצוץ של אנרכיזם. אך תמול-שלשום, כשקוננה על מעמדה החדש כתלמידה, הטיחה בי בתי בת השש מלים דומות לאלו שבשיר "ילדה": "הורים צריכים לומר תודה/ כי קל להם בעבודה". "אברמלה ויוסלה", שירו של מרדכי גבירטיג (מחבר "העיירה בוערת"), הוא דו-שיח בין שני ילדים המהרהרים ברעיון לברוח משיעור; "החתלתול שהתחלה", מאת שניאור וסרמן, מספר על חתלתול קטן שנשאר במיטה ועשה עצמו חולה כדי לזכות ביום פינוקים, ו"אתל" המקסים, מאת י"ל פרץ, הוא שיר הלל לעצלנות ולחיים דקדנטיים: "אוהבת היא, וזו זכותה,/ לשכב שעות במיטתה./ ולא לקום באור ראשון,/ ולא לשכב מוקדם לישון./ אוהבת גם מעדנים,/ אבל שונאת לרחוץ פנים./ היא מפצחת אגוזים,/ ומתרחצת? בל נגזים".

אברמלה ויוסלה, אתל, לייזר - מר, שלא כקודמיו, לא מצא פסול בשמותיהם הגלותיים של גיבורי השירים, וכך נמנע מיצירים מוזרים כמו הילדה הוורשאית איילת, בתרגום אלתרמן לשירה המפורסם של קדיה מולודובסקי. מר לא נמנע ולא נרתע - ואף זו עובדה ראויה לציון - מלהציע תרגום משלו לשני שירים ארוכים וידועים של מולודובסקי שתורגמו בעבר: "מרציפנים", שתורגם בידי מיריק שניר בשם "חנה רוצה מרציפנה", ו"הטוחנת והטחנה", שתורגם בידי נתן אלתרמן בשם "הטחנה". ואם קשה היה לי להכריע בין תרגום מר לתרגום שניר (שניהם שניהם יפים יותר), דווקא בתחרות מול אלתרמן הגדול לא היה לי ספק כי התרגום המנצח הוא זה העדכני, המוסיקלי והממזרי של מר.

האם ילדים "ימצאו את עצמם" בספר ו"ירצו לחזור אליו שוב ושוב", כפי שמייחלים יוצרי הספר? על כך, אני חוששת, יש לענות בשאלה: "האם ילדים בני זמננו קוראים שירים?" וכן אין אלא להצטער על כך שאסופה כה נאה לא זכתה לאיורים הולמים. איוריה של מיכל אריאלי, בצבעוניות פוביסטית תמוהה - המתבונן בהם אינו רואה את העיירה היהודית, אלא את חלל המגורים הישראלי-קיבוצניקי (מקרר אמקור ישן, ארונות מטבח ושיש), ובעיקר אינו יכול שלא לשאול את עצמו מה, לכל הרוחות, אמורים להביע צמד הפינגווינים המופיעים בחלק מן האיורים, באופן שרירותי ובלא כל סיבה הגיונית?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו