בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הורים, אתם מיותרים!

ספר הילדים הראשון של מיכל דליות (סופרנני), עונה על הפנטסיה של הורים רבים: להציל אותם מהתפקיד ההורי ולהיות שוב ילדים, שאף פעם אינם אשמים

14תגובות

אבל הוא התחיל: מיכל דליות לילדים
מיכל דליות ועפרה שפר־ברוש. איירה: רונה מור. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 69 שקלים


“הורים רבים אינם יודעים כיצד להתנהג עם ילדיהם. הם אינם לומדים את חוקי התפתחות הילד ואינם מכירים את צרכיו. מסתבר שגם ‘הורות’ הוא מקצוע ולימוד הוא צריך. בתקופות היסטוריות אחרות לא הצריך גידול העופות, הבקר, הדבורים ושאר בעלי החיים הכנה מקצועית ומדעית, ואילו בימינו - ידוע שהצלחת ענפי גידול בעלי החי השונים תלויה, בחלקה הגדול, בידיעה המקצועית של העובדים. סלחו לי על ההשוואה ואל תתגוננו בשם ‘האינסטינקט הבריא’ של ההורים! נכון, קיים אינסטינקט, אבל לא תמיד הוא בריא וצוויו הפנימיים אינם תמיד הנכונים והנחוצים לילד”.

את הדברים הנחרצים הללו לא כתבה מיכל דליות, מנחת תוכנית הריאליטי “סופרנני”, שבאחרונה השיקה סדרת ספרי ילדים חדשה, כחלק מתעשיית היַעַץ שלה להורים מתקשים. כתבה אותם, כבר לפני כ–55 שנה, מרים רות, מאימהות “תורת הגן” של הקיבוץ הארצי, ולימים סופרת ילדים אהובה ומוערכת, בספר היעץ שלה להורים “הילד ואתה” ‏(1958, ספרית פועלים‏). ללמדנו, ש”פנטסיית הצלת המשפחה” לא התחילה עם הולדת הריאליטי הטלווזיוני. שורשיה ותיקים מאוד, ותיקים אף יותר מפנטסיית ההצלה הקיבוצית, שרות נתנה לה ביטוי בקטע המצוטט.

החברה הקיבוצית החליפה כידוע את גידול הילדים הביתי בגידולם ובחינוכם בקבוצות גיל, מחוץ לבית, בבית הילדים. הנימוקים היו רבים - פרקטיים, אידיאולוגיים ופרוידיאניים. אך ספרה של רות היה פופולרי מאוד גם מחוץ לחברה הקיבוצית, ורבים עשויים למצוא אותו נח לבטח גם היום בבית הוריהם, על מדף הספרים הישנים. מדוע אהדו הורים רבים כל כך את הספר? פשוט מאוד. ב”פנטסיית הצלת הילדים מהוריהם” שותפים תמיד שניים: הגורם ה”חיצוני”, ה”מקצועי”, בעל האינטרס שבידיו פתרונים למצוקות מבית, ולא פחות ממנו - ההורים, המשוועים לכך שיצילו אותם מהתפקיד ההורי. כך, במקום להיות המבוגרים האחראיים בבית, הם חוזרים להיות “ילדים”, הדורשים הכוונה. ו”ילדים”, כידוע במקומותינו, “אינם אשמים לעולם”.

פנטסיית “הצלת הילדים מהוריהם” היא פנטסיה ישנה, המושתתת על אינטרסים שונים, תרבותיים וכלכליים. בשנות ה–50 וה–60 קידשה ישראל הצעירה את מוסד ההורות והמשפחה, אך לא כל כך סמכה על ההורים שיעשו את העבודה כראוי. הרבה עולים חדשים היו כאן, ומי ערב לכך שייטיבו לגדל את הדור הראשון למדינה? גם היום מקדשת החברה הישראלית את מוסד ההורות, ורבים רואים בחוויית ההורות תנאי חשוב להגשמה עצמית ולאושר. אולם, כמידת האידאליזציה, מידת החרדה המתלווה אליה. אנחנו פוחדים מתפקיד ההורות פחד מוות. מה אם לא נעמוד בדרישות המחמירות להורות טובה, שנקבעות אצלנו חדשים לבקרים? מה אם אצלנו בבית לא תשרור הרמוניה מעצימה? ומה אם בכלל נזיק לילדים? ומה אם לא נהיה מאושרים?

לתוך החלל שנפער בין האידיאל לבין המציאות היום־יומית נכנסים אנשי מקצוע חיצוניים - מחנכים, פסיכולוגים, פוליטיקאים ואנשי עסקים, ששמחים לסייע, לייעץ, או אפילו להחליף את ההורים במשימת גידול הילדים וחינוכם. אחד מגילוייה הפופולריים של מגמה זו היא התוכנית “סופרנני”. וזה מבנה העומק שלה: אל הבית שבמצוקה מגיעה “מבחוץ” מומחית לגידול ילדים. לאחר ביקור חטוף בבית, מעין “אינטייק אינסטנט” טיפולי, היא מאבחנת את הרעות החולות, משיאה עצות, פוקדת פקודות והופכת את ההורים לתפקודיים, לשמחת כל הנוגעים בדבר - ילדים והורים כאחד. הצופים - מבוגרים וילדים - זוכים באמצעות ההצצה לבתים של אחרים לאישוש קדם ההנחה שעליה מושתתת תעשיית היעץ להורים, שמרים רות הטיבה להגדירו כבר מזמן: כולנו זקוקים לה, לדליות ולשכמותה. הבעיות מתחלפות מתוכנית לתוכנית, אך דליות לעולם נשארת.

היוזמה החדשה, סדרת ספרי ילדים “מיכל דליות לילדים”, מרחיבה את קהילת הצרכנים המיידיים של דליות ושיטתה. לא רק משפחות לא מתפקדות המשוועות לעזרה מבחוץ, אלא גם הורים נורמטיבים, כאלה שקונים ספרים לילדיהם ואפילו קוראים אותם באוזניהם, נמנים עם לקוחותיה. הסאבטקסט של הספרים הוא זה: ההורים יקנו את הספר ‏(המקבילה לפתיחת הדלת ב”סופרנני”‏) ויקראו אותו באוזני הילדים. מרגע זה בוקע מגרונם קולה של דליות, והם מאבדים למעשה את קולם. אגב, על דש הספר האחורי מובטחת חוויה אחרת: “הזדמנות ראשונה לילדים להתוודע דרך סיפור משעשע וללא תיווך ההורים לפתרונות החינוכיים של מיכל דליות”. מובן שסיפור לא מתווך שכזה אינו אפשרי, שהרי הספר, המחורז ‏(למה?!‏) והמאויר בנדיבות, מייעד את עצמו מראש לילדים קטנים מאוד, שעדיין לא למדו לקרוא בעצמם.

מחיקת הקול ההורי משתמעת, שלא במקרה, גם בעלילת הסיפור הראשון בסדרה. מסופר בו על שני אחים שרבים כל הזמן ושוב ושוב מנסים ההורים לפייס ביניהם: “אבא ואמא חיפשו פתרונות/ כדי שיהיה שקט, שיירגעו הרוחות/ ‏(תן לו, ותר לו, תעשו תורות...‏)// אבל לא הצליחו להפסיק את המריבות./ הם באמת לא ידעו כבר מה לעשות!”. רק כשההורים מפסיקים להתערב במריבות נוצרת אחיוּת טובה. והנה הסוף הטוב: “מאז ‏(...‏) אורי וגידי יחד משחקים,/ מדי פעם קצת רבים ‏(...‏) אבל הכי חשוב - לבדם מסתדרים/ ובכוחות עצמם משלימים./ וכשלאמא ואבא יש חשק וזמן,/ הם באים אל החדר לשחק איתם גם”.

אילייה מלניקוב

רוצה לומר: ילדים חביבים והורים יקרים, גם כשההורים אכפתיים ואוהבים, עדיפה היעדרותם.

אין בכוונתי להיכנס לסוגיית פתרונות האינסטנט הללו, ולשאלה אם ספרים מסוג זה עשויים לסייע או להזיק. ובכל זאת, על נזק מצער אחד כדאי להתריע. הנזק העיקרי בספרים כאלה הוא שהם באים במקום אחרים. היות שקנינו את הספר הלא זול הזה ‏(69 שקלים!‏), שאין בו לא סיפור טוב, לא שום ערך ספרותי ואפילו לא שעשוע, כמובטח על הכריכה, לא נקנה החודש ספר אחר. יוצא מכך שבגללו החמצנו ספר טוב, שיכולנו כולנו להתענג עליו: הורה הקורא את הספר באוזני ילדיו, וילדים הנהנים יחד איתו מסיפור טוב.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו