בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלומן המתוק של ג’ירפות

נורית זרחי בוראת ממלכת דמיון יפה וטבעית כל כך, עד שאפשר להאמין בנקל ששתי ג’ירפות רוכבות בדוּפַנַיים אל האור

4תגובות

שתי ג’ירפות ביום שמש מזהיר
נורית זרחי. איורים: הלה חבקין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 23 עמ’, 69 שקלים


“אני רוצה שאף פעם לא יגיע החושך”, אומרת בתחילת הספר שירה הג’ירפה, באבחת דיוק פשוטה אחת, שהיא תמצית פחד הילדות העמוק והידוע מן החושך, מהיעצמות העיניים. לכן יוצאות שירה ומירה, שתי הג’ירפות גיבורות הספר, למסע קדחתני בעקבות המדלק של האור.

המַּדְלֵק של האור - צירוף מלים קסום, שאולי רק ילדים יכולים להבינו, כלחיצה רצופה על מתג בבטנה של השמש, הלוחצת בתמורה על עפעפינו עד שהם כמעט נעצמים וכל צבעי הקשת חולפים ביניהם.

וכיצד יוצאות שירה ומירה למסען אל עבר המדלק של האור? הן רוכבות על דוּפַנַיים, כמובן. אלא שאותם דופניים, שעליהם הן יושבות יחד, זו מאחורי זו, גורמים להן צרות צרורות - ויכוחים, חיכוכים, התנגשויות וחבטות - עד כדי כך ששוטר שעובר בדרך מתערב ושואל: “על מה אתן מתווכחות?... תגידו לי ונברר מה העניין”. אבל שירה ומירה אינן נבהלות מפניו ואינן מניחות לו למשטר את חייהן. “אתה איך תדע?” אומרת לו שירה בבוטות, “אנחנו רוכבות ואתה הולך ברגל”.

וזה חלק מסוד קסמו של הספר - הצפצוף הארוך שמצפצפות שתי הג’ירפות ארוכות הצוואר על חוקי התנועה והסדר הציבורי.

הוא קסום גם בשל פשטותו - פשטותו הפיוטית המדויקת. יותר מכל דומה הספר הזה - וגם הספר הקודם לו בסדרה והקסום כמוהו “שתי ג’ירפות בליל ירח מלא” - למשחק־הצגה שמשחקת ילדה בבובותיה הג’ירפות, או לסיפור שמספרת אמא לילדתה, לפי בקשתה, על בובותיה הג’ירפות.

ציוריה היפהפיים של הלה חבקין עוטפים את הסיפור כתפאורה, והם אינם תפאורה בלבד, אלא עולם שלם העוטף את חיי הג’ירפות ומשלים את סיפורן, ובו דמויות המלוות אותן ומשתתפות בסיפור המצויר. בספר הראשון ליוו את הג’ירפות ילדה עטופת בגדי חורף ובת יענה, ובספר השני מלווים אותן ילד וארנב כחול־בגד וחתול מנומר, וניכר שהסיפור מתרחש בעיצומו של הקיץ, כיאה לשמו ולעלילתו הקדחתנית.

בשני הספרים האלה, הארוכים והדקים כג’ירפות, שתי הג’ירפות שירה ומירה אינן מגיעות, בסופו של דבר, אל מה שאליו הן מתאוות יותר מכל.

בספר הראשון “שתי ג’ירפות בליל ירח מלא” הן רעבות מאוד, ופני הירח נראים להן כמאכלים שהן רוצות לאכול - חביתה, סוכריה או פיצה - והן מנסות בכל כוחן להגיע אל דבר המאכל הנוצץ גבוה בשמים. זה סיפור חורפי במהותו. בספר השני, כאמור, הן רוכבות אל עבר המדלק של האור, וזה ספר קיצי מאוד, מיוזע בדרכו וקְצר־פתיל. בשני הסיפורים נוהות בעצם הג’ירפות אחר האור.

בעוד שב”שתי ג’ירפות בליל ירח מלא” מתגלות שתי הג’ירפות כשתי אחיות תאומות קרובות או חברות שהן נפשות תאומות, ב”שתי ג’ירפות ביום שמש מזהיר” - מן הרגע שבו הן מתיישבות על אותו זוג דופניים, נראה שהן אינן מצליחות לדווש בתואם מושלם. הדיווש המשותף הזה, על זוג דופניים אחד, אינו מביאן אלא לידי ויכוחים, חיכוכים, חבטות וחבלות.

הן עפות לצדדים, נתקלות בגדר, מתנדנדות ומתגלגלות על הכביש. ואז הן מגיעות למצב שבו שירה אומרת: “אין לי אומץ לעלות”. ומירה אומרת: “ולי אין אומץ ליפול”. אבל משום שהן צריכות להגיע למדלק של האור, הן מחליטות לעלות ולרכוב יחד בעיניים עצומות. “כי מה שלא רואים זה לא מפחיד”. אלא שאז, בן רגע, הן עפות לתעלה, ומגלות שהדופניים התפצחו לשניים. ובאותו הרגע שבו שירה כבר מתייאשת ואומרת: “אוי... אף פעם לא נוכל להגיע למדלק של האור”, מבריקה מירה ואומרת: “מה פתאום... דוקא ההפך. עכשיו לכל אחת מאתנו יש אופן משלה”.

וכך, כשכל אחת מהן רוכבת כלוליינית על אופן משלה, מצליחות סוף־סוף שירה ומירה להמשיך בדרכן אל המדלק של האור, בעודן שרות שיר ג’ירפות קליל ושמח.
ב”שתי ג’ירפות בליל ירח מלא”, הן החליטו לבסוף לזנוח את אכילת הירח ‏(“הסופגניה הנגוסה הזאת” או “הפנקייק הקרוע הזה”‏) כשכבר היו קרובות מאוד, והלכו, במקום זה, ללקק גלידה. כאן הן ממשיכות ועושות את דרכן אל עבר המדלק של האור, ואין לדעת אם אמנם תגענה. רק הפרידה המסוימת בין שתיהן - התפצחות הדופניים לשני חדי־אופן נפרדים - מאפשרת להן, בסיפור הזה, להמשיך בדרכן.

דומה שנורית זרחי, המפליאה בסיפורי הילדים שלה להעמיד ממלכת דמיון שאין טבעית כמוה, מחזיקה מעל שני ספרי הג’ירפות שלה מלחיית זכוכית שממנה נושר הדמיון פתותים־פתותים זעירים על העולם. כך אין דבר טבעי ויומיומי יותר מאשר שירה ומירה הג’ירפות העוצרות בקניון, בדרכן אל המדלק של האור, כדי לקנות שתי סיכות ביטחון כדי שלא יראו להן את התחתונים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו