בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור חניכה ברוח קורצ'אק

"אני לא גנב" מאת תמי שם טוב, סיפורו של בית היתומים המהפכני שייסד יאנוש קורצ’אק, מתואר בדרך קורצ’אקית - בגובה עיני ילד

15תגובות

אני לא גנב
תמי שם־טוב. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 208 עמ’, 79 שקלים


הספר “אני לא גנב” מניח “ידיעת שואה” מצד קוראיו הצעירים ‏(בני 9–12 לערך‏) - ידיעה שנקנתה במוסדות החינוך, בטקסי ימי השואה ובבית - אך מספר סיפור אחר. הוא שונה מסיפור השואה הרשמי לילדים בממדים רבים: בגבולות הכרונולוגיים שלו, בקונפליקטים המרכזיים שהוא מעלה, בטון הסיפורי, במידע ובפרטים שהוא חושף, ובעיקר בהנמכת המבט אל איקונות שואה שהשתרשו עמוק בשיח השואה לילדים בארץ. כתוצאה מכך הוא מאפשר חשיבה ואמוציות חדשות במהלך הקריאה, והרבה אחרי הנחתו חזרה על המדף.

תמי שם־טוב, אחת מסופרות “הילדים הגדולים” ‏(9–12‏) המבטיחות של השנים האחרונות, מחלצת ב”אני לא גנב” את דמות הסופר והמחנך יאנוש קורצ’אק מתפקידו הקבוע בשיח השואה הישראלי לילדים. לא עוד הסיפור על הסופר ומנהל בית היתומים הנאצל, שהלך עם יתומיו אל המוות, אף על פי שיכול היה לבחור בדרך מילוט שהוצעה לו בעוד מועד. במקום הסיפור הזה מגוללת שם־טוב לקוראיה הצעירים, ומבפנים, את סיפור פועלו כמנהל בית היתומים היהודי בוורשה בשנות ה–30 ואת סיפור משנתו החינוכית.

שם־טוב עושה זאת בגובה עיני ילד, במובן הקורצ’אקי של המלה: בלי שררה דורית, בלי פאתוס מרחיק ומתוך רצון כן להשמיע קול של ילד ולהקשיב לו. הגיבור הראשי של הסיפור, שבראה שם־טוב בכישרון רב ולאחר תחקיר מעמיק ‏(הדבר ניכר בפרטים הקטנים המלווים את הסיפור‏) הוא יאנֶק, ילד יתום כבן עשר, שהיה מוכר כגנב קל רגליים עד שבבית המחסה הוכה נמרצות והפך נכה ברגלו. סיפורו המסופר בגוף ראשון הוא סיפור חניכה, שמתחולל בשנים הספורות שעשה לאחר מכן בבית היתומים היהודי של קורצ’אק, עד עזיבתו לארץ ישראל, רגע לפני שהטרגדיה הגדולה החלה - סיפור חניכה ברוח קורצ’אק כמובן. קורצ’אק הוא דמות משנית, אך הוא נוכח כל הזמן כדמות מעצימה. הוא מאפשר, מושך בחוטים מבחוץ, בעדינות ובזהירות, מבלי לשבור את התעצומות החבויות בנפשו של הילד־הגיבור; תעצומות אלה מאפשרות לו למצוא את דרכו בחיים למרות תנאי הסף הקשים כל כך.

ארכיון יד ושם

יאנק נקלע לבית היתומים בעל כורחו, ביוזמת אחותו מירה, שנאלצה לוותר על הטיפול בו, וחש כעס ועלבון על שהחליטה לשלחו מן הבית. הוא מאשים אותה גם בנכותו הקשה, היות שקודם לכן שלחה אותו לבית המחסה האלים שבו הוכה. כך היא מסבירה לו, ולנו, על המוסד של קורצ’אק בדרכם אליו. יאנק, בשלב זה בסיפור, סקפטי מאוד ביחס לאמיתות דבריה: “היא סיפרה שבבית היתומים של קורצ’אק יש גם בנות. ‘זה אומר על המקום משהו טוב, לא?’ ‏(...‏) ‘תשמע משהו’, התלהבה מירה, ‘בבית היתומים של קורצ’אק הילדים מנהלים בעצמם את המוסד. המבוגרים שם רק משגיחים ועוזרים. היית מאמין לדבר כזה? יש שם הסקה מרכזית ורצפה מעץ ומנורות חשמל. נקי שם. אין פרעושים וכינים. הפעם לא יהיו לך פצעים כאלה בראש. זוכר כמה התגרדת? גם אין ריחות מגעילים' ‏(...‏) ואז היא עברה לדבר על הגברת סטֶפה ועל הדוקטור. לשניהם יש עיניים טובות, אמרה. ‘סטפה גבוהה ורחבה וקשוחה, וקורצ’אק עדין וחזק’. ‘איך זה בדיוק מסתדר ביחד, עדין וחזק?’ שאלתי. היא לא ענתה, רק אמרה שאיש כזה נחמד בחיים היא לא פגשה” ‏(18–19‏).

מכאן ואילך אנחנו מתוודעים אל נוהלי הבית ברחוב קרוכמאלנה 92 דרך סיפור הגדילה של יאנק. תחילתו של הסיפור חוסר אמון והסתגרות, המשכו חבירה מהוססת לחברת הילדים במוסד באמצעות החונך המסור שלו, יוסק, וגם מעידה קשה המסכנת את המשך שהותו בבית היתומים, וסופו מציאת מקומו בחברת הילדים ובעולם, דרך הצטרפותו לצוות עיתון הילדים השבועי של בית היתומים ועיתון הילדים שייסד קורצ’אק “מאלי פשגלונד” ‏(סקירה קטנה‏), שבו השתתפו ילדי בתי יתומים מכל פולין.

הסקרנות של יאנק ויכולת הכתיבה שלו, שסייעו לו במציאת ייעודו כעיתונאי צעיר, הן כמובן הנמקה עקיפה לעצם כתיבת הספר. סיפורו של יאנק מציג בעקיפין את המצב ההולך ורע של יהדות פולין, אך עיקרו הוא חיי היום־יום של הפרטים, ילדים ונערים יהודים קשי יום אך מלאי חיוניות ותקוות לעתיד, בטרם יהיו “קורבנות שואה” או “ניצולים”. נטייה ברוכה זו להחזיר את הדיון ביהדות אירופה לשנים שקדמו לשואה חוברת לכמה יוזמות חדשות ומעניינות מאוד בספרות הילדים הישראלית. כאלה הם, למשל, כמה אוספים של תרגומי שירי ילדים מיידיש, שנכתבו לפני השואה, ושדרכם משתקפת ילדות יהדות אירופה במלוא חיוניותה. עד כמה הם משקפים תמורה בזיכרון השואה ובזיכרון יהדות אירופה שאנו מועידים לילדינו, ימים יגידו.

“אני לא גנב” הוא ספרה השמיני של תמי שם־טוב. קדמו לו, בין היתר, “רק בשביל נילי” ‏(1998, הקיבוץ המאוחד‏), “מהפכת התפוזים של מתי” ‏(2000, הקיבוץ המאוחד‏), “ואיך קוראים לך עכשיו” ‏(דביר, 2007‏). “אני לא גנב” זכה באחרונה ב”פרס דףדף לספרות ילדים”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו