בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפלצות, ראו הוזהרתן!

מישהו אכל את הילד לואיס, אבל הגיבורה הראשית בספר של ג'ון פרדל היא דווקא אחותו האמיצה ומלאת התושייה

תגובות

מי אכל את לואיס?
ג’ון פרדל. תירגמה מאנגלית: גילי בר־הלל סמו. הוצאת ידיעות אחרונות, 78 שקלים


“לואיס ואחותו הגדולה שרה טיילו יום אחד ביער... כשפתאום, לרוע המזל... בולען אכל את לואיס”. כך, ישר ולעניין, נפתח ספרו החביב של ג’ון פרדל, קריקטוריסט ומאייר בריטי. “שרה”, ממשיך המספר באותה נימה דיווחית נון־שלאנטית המקנה לספר את ההומור המאוד בריטי שלו, “לא התבלבלה. היא ידעה שבולענים בולעים את מזונם בלי ללעוס, ושאם תזדרז, יש סיכוי שתצליח לחלץ מתוכו את לואיס. היא רק התעכבה רגע כדי לקחת משהו שחשבה שאולי תזדקק לו”.

כמו המלים המאותתות על שליטה במצב, כך גם האיורים: היער אינו אפל אלא מואר וידידותי, לואיס ושרה אחותו נינוחים, המִפלץ חמוד, וכמוהו גם המפלצות המגוונות הממתינות בעמודים הבאים, בנוף דוקטור־סוסי. המפלצות הללו, לרוע המזל... ‏(ביטוי חוזר בעל אפקט קומי‏) בולעות זו את זו, ותמיד רגע אחד לפני ששרה רבת התושייה מצליחה להשיגן - בדרכים צופיות ויצירתיות ‏(שאף הן מזכירות סצנות בספרי ד”ר סוס‏).
הרעיון של שרשרת בליעות, כמובן, איננו מקורי: הוא מופיע, למשל, בשיר ההומוריסטי הוותיק “הכרתי אשה שבלעה זבוב” ‏(הזדמנות ללמד את הטף, בתרגומו הממזרי של דן אלמגור‏) ואף במיתוסים ‏(במיתולוגיה של מרכז אמריקה יש בנמצא סיפור צבעוני על משלוח מסר בפי בעלי חיים, הבולעים זה את זה על מנת להחיש את מהירות העברתו‏).

הסוף הטוב אף הוא אינו בבחינת הפתעה לקורא הבוגר: שרה מצליחה להגיע אל המפלצת החמישית והאחרונה, להיכנס אל פיה הפעור, לעבור מקיבת מפלצת לקיבת מפלצת, ועד אל קיבת הבולען שבה יושב לבטח לואיס, מחויך ונינוח, קורא בחוברת קומיקס שהיתה עמו בתרמילו. “הנה את”, הוא אומר לאחותו, “ידעתי שתבואי. איך יוצאים מכאן?” כעת לא נותר לשרה אלא לשלוף מתרמילה המאובזר את הדבר שבגללו התעכבה - צפרדע שיהוקים הגורמת למפלצות לגהק ולפלוט מקרבן החוצה את האח והאחות ‏(והצפרדע‏). הקורא נושם לרווחה, ואולם, כפי שיודע כל מי שאמון על נוסחת סרטי וולט דיסני, כעת, במרחק יריקה מן הסוף הטוב, מתרגשת ‏(לרוע המזל...‏) צרה חדשה, ועמה ההזדמנות של לואיס הצעיר להציל את אחותו הגדולה.

The Day Louis Got Eaten - שם הספר במקור מתאפיין אף הוא באותה נימה אירונית המעניקה לו את חנו וייחודו הסגנוני. נימה זו, הנשמרת בתרגום המוצלח, מחזקת את הפן החשוב האחר של הספר - הנכחתה של דמות נשית לא סטריאוטיפית, כזו שביכולתה לעורר הזדהות בקרב שני המינים, וזאת בשל היותה אחראית וקרת רוח, יצירתית ובעלת כישורים טכניים ‏(מתרמילה מבצבץ מפתח שוודי‏). שרה היא־היא הגיבורה האמיתית של הסיפור - והעובדה שהיא איננה משתנה, כלומר לא עוברת מהפך כלשהו, או חווה תובנה מרעישה, אף היא נזקפת לזכות יוצרו של הספר, שאינו לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, וטוב שכך.

ההערה היחידה שיש לי לגבי התרגום ‏(וייתכן שהבעיה קיימת גם במקור‏) מינורית, אך היא נוגעת ללב לבו של הסיפור - הבליעה. לואיס, כפי שמבהירים היטב האיורים המרגיעים, נבלע בשלמותו ולא ניזוק, ולכן יש טעם לפגם בשימוש בפעלים “אכל”, “טרף”, או בשמות מפלצות הרומזים על תפקודן ‏(תת־פצחן‏).

The Day Louis Got Eaten
John Fardell



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו