אצל ירמי פינקוס, מר גוזמאי הוא ברון מינכהאוזן עברי

גם בספר השני בסדרת "מר גוזמאי" ממשיך ירמי פינקוס לרענן את דמות הגיבור של לאה גולדברג. את החרוזים הנשכחים הוא הוציא מהקונטקסט האפרורי שלהם והניח אותם בהקשר חדש ומאתגר: קומיקס יפה ומוקפד, צבוע בצבעים זרחניים מהפנטים

עופרה רודנר
עופרה רודנר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איור: ירמי פינקוס
עופרה רודנר
עופרה רודנר

צייר: ירמי פינקוס

"מר גוזמאי השתעל פעמיים ואמר: / מה מוזר מה מוזר / הנה שוב התקדרו השמים / ובלילה ירד המטר. / ותמיד כשיורדים הגשמים / מול הבית נקווים אגמים, / וגדלים וגדלים וגדלים, / ובהם משברים וגלים, / ואני אז לוקח ספינה / ומפליג משכונה לשכונה, / ונוטל אני רשת גדולה / ושולה לי דגים ממצולה / ושולה תנינים ודולפינים / דגי סנדל, צלופחים וסרדינים. / ושלשום, כך מבלי שארגיש, / לספינה העליתי כריש. / אז הבאתי אותו למטבח / ופתחתי כרסו הנה כך! / ומצאתי בכרס הדג / מכונית של משא עם נהג / אך ראה כי הינו במטבח / התבינו כיצד הוא שמח? / לא ידע כלל כיצד להודות / ואמר לי: 'חן חן רב תודות!' / ויצא לחצר ונפרד / ונסע לחדרה מיד" (מתוך "מר גוזמאי אורח בירח")

לאה גולדברג היתה דמות דומיננטית ב"דבר לילדים", כסגניתו של העורך יצחק יציב וככותבת. במשך כעשור — החל בעלייתה לארץ באמצע שנות ה–30 — היא פירסמה בעיתון המוני שירים וסיפורים מחורזים, ביניהם סיפורים מאוירים בהמשכים של "מר גוזמאי הבדאי". הקריקטוריסט והמאייר אריה נבון היה שותף קבוע — השניים יצרו יחד גם קומיקס עברי חלוצי כמו אורי מורי, אורי כדורי, אפרוח בלבולמוח ועוד. כמה מהקלאסיקות הגדולות של גולדברג פורסמו לראשונה ב"דבר לילדים", אבל היא פירסמה שם גם לא מעט טקסטים פחות מלהיבים, לעתים אפילו סתמיים, שכמו נכתבו לצורך מילוי מקום — גם אם תמיד נחרזו במיומנות.

על הציר הזה, בין טקסטים שנועדו לשכחה ובין אלה ששרדו את מבחן הזמן בלא פגע, יש לגוזמאי מקום מיוחד משלו. סיפוריו כמעט שנכחדו, אבל דמותו סירבה להיעלם ונשארה לכודה במין אזור דמדומים (היתה הוצאה מחודשת בשנות ה–70, שנשכחה גם היא). עד שירמי פינקוס אייר אותו מחדש — הוא עשה זאת ב–2013 עם "מר גוזמאי הבדאי" (ספריית נח והוצאת ספרית פועלים), וכעת יצא ספר ההמשך, "מר גוזמאי אורח בירח", ובו כמה סיפורים נוספים.

מלבד הכוונות האמנותיות, יש בספרי הגוזמאי של פינקוס (ובכלל ב"ספריית נח", שיצר יחד עם שותפתו, רותו מודן) גם אג'נדה היסטורית תרבותית, כמו בפרויקט שימור. פינקוס הוציא את החרוזים הנשכחים מהקונטקסט השבועוני האפרפר שלהם והניח אותם בקונטקסט חדש ומאתגר — קומיקס מוקפד, צבוע בצבעי עיפרון זורחים ונאיביים.

בתאורה הזאת מצטיירת גולדברג פחות מוכרת. "הגוזמאי" אכן שונה מיצירותיה המוכרות ביותר — הוא פחות לירי, יותר סלפסטיקי ואפשר להגיד שהוא יותר מרוחק או קריר. בהשוואה ל"דירה להשכיר" ו"המפוזר מכפר אז"ר", או "פזמון ליקינתון" ו"מה עושות האיילות", הוא כמעט חסר רגש. מצד שני, עלילותיו הקטנות נהדרות ומתוזמנות באופן מושלם, ובעיקר קשה שלא להתאהב, גם אם מרחוק, בדמותו של הגיבור.

איוריו של פינקוס יפים ומושכים את הלב, והצבעוניות שלהם מהפנטת. הוא מאייר את הגוזמאי בחיבה ובעדינות, בהתמסרות אבהית. זה ניכר בכל תנועה, הבעה או השתקפות של אור. הגוזמאי שלו הוא תיאטרון נודד של איש אחד — מוקיון קווירי, קברטי, מסתורי, עטוי מסיכה, זקן־תינוק. פניו פני ירח לבנים — ספק ערמומיים, ספק תמימים עד כדי טמטום נוגע ללב.

נהוג לראות במר גוזמאי קרוב רחוק של המפוזר (המבוסס על "המפוזר מרחוב הבריכה" של סמואיל מרשק). שניהם תימהונים וזרים, בשניהם יש משהו מדמות היהודי הנודד ("בוקר, ערב, צהריים, רחוקה ירושלים") או מהמהגר שאינו מסתגל למציאות. שניהם מתמודדים עם דיסאוריינטציה טוטלית.

אבל הם טיפוסים שונים לגמרי: בעוד שעל המפוזר מסופר במבט מפוכח (מאחורי גבו, בגוף שלישי), הגוזמאי מתרברב בגוף ראשון יחיד בעלילות הגבורה המופרכות שלו — כמו מין ברון מינכהאוזן עברי (פינקוס גם הידר את חליפתו, מה שמשווה לו רעננות וניקיון). ושלא כמו המפוזר השלומיאל והמובס, הגוזמאי מלא תושייה ומצליח להיחלץ מכל צרה — הוא עמיד, גמיש, משנה צורה. הוא נופל וקם ורוחו אינה נשברת, לכן הוא גיבור קומיקס מושלם כל כך. ייתכן שלא היתה לו ברירה אלא להיכתב כך, שהרי נכתב בין 1945 ל–1946, אחרי תום מלחמת העולם השנייה ועם היוודע ממדי האסון.

כמו הגוזמאי, גם איוריו של פינקוס נראים לא מכאן. מלבד כמה רמזים קלים, הנופים הם לאו דווקא מקומיים, והמבט עליהם חף מנוסטלגיה או מקרבה יתרה.

שלושה סיפורים מופיעים בקובץ — הראשון, היפה מכולם, מזכיר סיפורי עם (עם מוטיבים תנ"כיים וחסידיים): הגוזמאי דג כריש ומוצא "בכרס הדג / מכונית של משא עם נהג". הסיפור השני הוא אלגוריה חברתית — הגוזמאי פוגש איש שמן ואיש רזה, "השמן הוא שמן — שלפוחית מנופחת, / הרזה הוא רזה — צנום כמו מחט... וישב השמן ואכל וזלל / ואל פי הרזה לא בא דבר מאכל".

הסיפור האחרון בקובץ הוא "מר גוזמאי אורח בירח", שעל שמו גם נקרא הספר. זהו סיום יפה: פינקוס משכיב את גיבורו לישון על ירח גבינתי ומכסה אותו היטב, כשברקע השורות האלה, כמו משיר ערש: "ובשחק משכבר / מוכנים סדין וכר / ושמיכה עבה מאוד — / (שהרי למעלה — קר)". הגוזמאי, מצדו, עוד ממשיך לפטפט: "וערבה לי השינה / לילה זה על הלבנה" וגם להתרברב: "ערב ערב מעתה / מוכנה לי שם מיטה". כך, רגע לפני הפרידה, נדמה שבכל זאת מדובר בילד קטן ורך, שמספר לעצמו סיפורי גבורה עליזים וחסרי שחר, רק כדי להרחיק את החושך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ