שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראיון

הדרך של היוצר יובל אדלר לסרט המפתיע "בית לחם"

מייקי דגן
מייקי דגן
צילום: איליה מלניקוב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מייקי דגן
מייקי דגן
צילום: איליה מלניקוב

ב–1990 הייתי מילואימניק טרי, סטודנט שנה א’ באוניברסיטת תל אביב, שחזר מוקדם מדי לטעמו לישראל לאחר שנה־ממוקדת־ניו־יורק, ובוודאי חזר מוקדם מדי לבסיס של היחידה שלו בצפון הארץ, שנתיים אחרי השחרור. המאפיין הכי חזק של אותו בסיס היה התלישות שלו. מנחת באמצע שום מקום, בלב שטחים פתוחים סתמיים, כמה מבני מגורים, מבנה מבצעים ומועדון. גולת הכותרת של המועדון היתה הטלוויזיה, שבה רצו סרטים של ז’אן קלוד ואן דאם כמעט בלופ. אני בספק אם באותן שנים היתה שמירה על הבסיס, עד כדי כך זרוק בשום מקום הוא היה, שזו אפילו לא נתפסה כרשלנות ‏(או שהיא הודחקה בכישרון‏) גם בדרגים הפיקודיים. ספק אם גורמים עוינים כלשהם היו מתעניינים בו. אם בכל זאת היו מוצאים בו עניין, יכלו לקטוף את החיילים כמו הפטריות שאלו יצאו לפעמים לאסוף בסביבה כדי לבשלן לאחר גשמי החורף, שהשביתו לעתים קרובות את הפעילות במנחת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ