הוויכוח הפמיניסטי על מקדשי האלה הגדולה במלטה

במקדשים העתיקים ביותר המוכרים לאדם נמצא פסל לא גדול של אשה שמנה, עבת ירכיים ושופעת שדיים, הלבושה בחצאית מפוספסת ושוכבת על צדה. הפסל הזה הפך את מלטה לזירה של עלייה נשית לרגל ועימות אידיאולוגי חריף בין פמיניסטיות רוחניות לפמיניסטיות אחרות, ובין גישות ארכיאולוגיות. והכל, כמו כל חפירה כמעט, מתחיל מטעות

תומר פרסיקו
תומר פרסיקו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
תומר פרסיקו
תומר פרסיקו

“האם הגדולה היא כנחש האורובורוס: איומה וטורפת, מיטיבה ויצירתית, עוזרת אבל גם מפתה והורסת, מכשפת ומטרפת חושים אולם גם מבשרת חוכמה, בהמית ואלוהית, זונה מפורכסת ובתולה טהורה, על־זמנית בזקנתה וצעירה לנצח... היא נחה במצב הראשוני שבו הכל משולב ובלתי־מובחן, מצב שאין לתפוס אותו מפני שהוא בזרימה תמידית” - כך מתאר אריך נוימן, תלמידו של הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, את ארכיטיפ האם הגדולה, האלָה האחת, ההוויה הכללית שממנה כולנו באנו, ואליה אנחנו מייחלים, בגעגוע תמידי ומתעתע, לשוב. כראוי לארכיטיפ, ניתן למצוא את דמותה של האם הגדולה בכל רחבי הגלובוס. מהודו ועד מצרים, מאפריקה ועד יוון, תרבויות רבות מציבות את האלה האם כרחם שממנו הכל התחיל. וייתכן שמלטה היתה הראשונה מבין כולן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ