זרים

פיליפינים מחליפים חיתול לזקנינו, אריתריאים מנקים את בתינו וסינים מניחים לנו בלטות. עד שמגרשים אותם, כמובן

מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מיקה אלמוג

”מטפלים באשה הזאת?” שואלת בתוכחה האשה בחליפת העסקים את המוכרת הצעירה בקונדיטוריה. ריח מנחם ממלא את החנות הקטנה, ויש בה איים־איים של שמחה: עוגות שמרים, קרמשניט, קעריות קריסטל עם מבחר טעימות ובמקרר התצוגה, הנסיכים הגנדרנים של העוגיות: מקרוּנים צבעוניים, פריכים־מבחוץ־רכים־מבפנים. גן עדן.

ובאמצע כל זה יושבת אשה בכיסא גלגלים. והיא ודאי בת 80, אולי הרבה יותר. גווה כפוף כל כך שאפשר לטעות ולחשוב שבכוונתה לחלוץ את נעליה. כמה אכזרי לעתים סוף החיים, חושבת רקפת, ותוהה אם כואב לשבת כך, נוכח טריות המאפים. היא שמחה לגלות שהופעתה של הקשישה מוקפדת. על כתפיה סוודר בהיר, צווארונו מעוטר פנינים קטנטנות, השמיכה שעל ברכיה נקייה ומקופלת בקפידה, שערה מסורק ולראשה כובע, שאמנם ידע ימים יפים יותר, אבל עצם הימצאו מעיד על סוג של גאווה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ