שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זכות השיבה

עלו לישראל, חזרו למוסקבה והם די מרוצים

הם ניהלו עסקים מצליחים והתפתחו יצירתית בישראל, אבל בסופו של דבר הבינו שאין כמו בבית. רבים מהעולים הצעירים שהגיעו לישראל בשנות ה–90 גילו שהעתיד שלהם נמצא דווקא במוסקבה. האפשרויות העסקיות והתרבותיות שמציעה העיר מפתות אותם לחזור למקום בו הכלכלה משגשגת, האמנות פורחת ואף אחד לא שמע על "שוטף + 60"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: אירה קיידלינה

השעה היא בערך 1 בלילה במרכז מוסקבה הקפואה כשרומן סורקין שם במערכת הביתית שלו דיסק של פריד אל־אטרש. הוא מתרווח על הספה בסלון הדירה שלו, שממוקמת בחלק אמיד של העיר בבניין שאיכלס שחקני תיאטרון מפורסמים בתקופה הסובייטית, ולוגם יין. לצדו שרועים אולג, רופא שיניים עם חיוך ממזרי ויאן, אדריכל עצמאי עם מודעות אופנתית שהרב בסניף חב"ד המוסקבאי מכנה "ההוא עם המשקפיים המיוחדים". קולו העמוק של הזמר מסלסל מילים בערבית שהשלושה לא מבינים, מה שלא מונע בעדם לנענע את הראש באטיות לפי הקצב. סורקין מסביר שפריד עושה דברים מדהימים עם הקול שלו ומסב את תשומת לב השניים לניואנסים הקטנים שהופכים אותו לפרפורמר כה גדול. יאן ואולג מנסים לחקות את פריד ומחלצים מתוך הגרון יבבות יללניות בג'יבריש עם הבלחות של ח' ו־ע' שאמורות לכאורה לספק להן נופך ערבי, אבל גם הם מבינים שהחיקוי נשמע כמו בדיחה גרועה - ערבוב של רוסית ומלמולים אוריינטליים - ותוך דקה מתחילים להתגלגל מצחוק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ