שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כך למדתי לאהוב את החרדה ולהמשיך לפחד

ניסיתי טיפול נפשי, סמים ואלכוהול. הבכתי את עצמי ברחבי העולם ובמגוון מצבים. אובחנתי על ידי מומחים כסובל מקלאוסטרופוביה, אקרופוביה, אסתנופוביה, בצילופוביה, טורופוביה, אירופוביה, אמטופוביה ואירונוזיפוביה. כך השלמתי עם אחת ממחלות הנפש הנפוצות בעולם ולמדתי לאהוב את עצמי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סקוט סטוסל
אטלנטיק

סוף־סוף התארגנתי על משטר קדם־הרצאות שמאפשר לי להימנע משבועות של סבל מקדים שמייצרת אצלי ההתחייבות להרצאות.

נניח שאתם יושבים בקהל ואני עומד בקתדרת המרצה. כך אני מתכונן למעמד: כארבע שעות לפני כן אני לוקח את חצי מיליגרם הזנקס הראשון (גיליתי שאם אני מחכה יותר לפני הכדור הראשון, תגובת הקח־או־ברח שלי נכנסת כבר להילוך גבוה כל כך שהתרופה לא מספיקה לשכך אותה). אחר כך, שעה לפני מועד ההרצאה, אני לוקח את חצי מיליגרם הזנקס השני שלי ועוד כ-20 מיליגרם אינדרל (אני צריך מיליגרם שלם של זנקס יחד עם האינדרל, שהיא תרופה ללחץ דם, או חוסמת בטא, כדי לעמעם את תגובתה של מערכת העצבים הסימפתטית, כך שתגובותַי הפיזיולוגיות לגירוי החרדתי של עמידה מולכם — הזעה, רעידות, בחילה, גיהוקים, התכווצויות בבטן ותעוקה בגרון ובחזה — לא ישתלטו עלי). סביר להניח שהורדתי את הכדורים האלה עם כוסית וויסקי או דווקא וודקה, שריחה פחות מורגש בנשימתי. אפילו שני כדורי זנקס ואינדרל לא מספיקים כדי להרגיע את מחשבותַי המתרוצצות ולהפחית את התעוקה בחזה ובגרון המתעצמת עד שאיני יכול לדבר; אני צריך את האלכוהול שיאט את העניינים וידכא את שארית התופעות הפיזיולוגיות שהתרופות אינן מסוגלות לשכך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ