שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המלחמה המתמדת

מסע בברלין בעקבות גיבור הספר "אדום" מעלה מחשבות על זיכרון, בורגנות וחומר נפץ

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

אני כותבת את הטור הזה במוצאי שבת יותר מ–24 שעות לפני שתצא טיסתי מברלין לישראל. חזרתי לארץ מתרחשת בדיוק בתאריך שבו מצוין יום השואה, עניין של מקריות גמורה נטולת כל משמעות סימבולית. לפני כמה שבועות, בסוף אירוע שהתקיים בבית אריאלה במסגרת הסדרה "מפגשים עם הומור" שמנחים ועורכים אפרים סידון ודני קרמן, שהפעם בחרו לראיין אותי, ניגשה אלי לאחר המפגש גברת מבוגרת מאוד. היא אמרה לי שהיא מנויה עשרות שנים על "הארץ" וקוראת אותי מדי שבוע. עוד לא הספקתי להודות לה כשהוסיפה "ואני כועסת עלייך מאוד. את כותבת שנחמד בברלין ובגללך כל הצעירים עוזבים את הארץ". שאלתי אותה אם היא לא חושבת שהיא מגזימה במידת השפעתי על קוראי "הארץ" ובמספרם המשוער של הצעירים שהפכו את טורי למדריך לחייהם האישיים, אבל משום מה נראה היה שבמקום להפיס את דעתה אני מעצבנת אותה עוד יותר. לכן החלטתי לנסות טקטיקה אחרת ואמרתי לה ש"אני מודה באשמה, הכל בגללי, ומאוד חבל שאין לי השפעה כזאת גם על מתנחלים, חרדים, משטרת ההגירה, מירי רגב ובעצם כל חברי ממשלת ישראל וגם כל מי שהצביע עבורם, כי אם הם היו מאמצים את ההמלצות שלי כמו 'הצעירים' אולי היתה לנו מדינה שאפשר היה לחיות בה". ואז, כשנראה היה שהזעם שלה הפך להלם, הוספתי שאמת דיברתי, באמת נחמד לי בברלין וגם במקומות אחרים שצריך לעבור ביקורת דרכונים כדי להגיע אליהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ