פרק מתוך "בת המקום". ספרה החדש של לאה איני

מתוך הנובלה "ספרא". הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 285 עמ', 69 שקלים.

לאה איני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
לאה איני

1

הטלפון

"'ספרא', הלו? הלו? ה־לו? יש שם מישהו? הלו?"

2

החריטה

בראשון ביולי 1977, ביום הראשון של חופשת הקיץ, תלמיד י"ב עד אתמול, בהיר שיער וחסון גוף, שהתבשר לא מזמן שיחויל לגולני, כפי שביקש, נכנס אל אחד מתאי השירותים בתיכון ספרא בצפון תל־אביב, והשתין. היה זה שתן זחוח. ארוך, צולפני ומשחרר במיוחד. הגיוס שחיכה לו בעוד חודשיים וארבעה ימים מהיום, עשה בו ובזין שלו ריגושים. בסוף ההשתנה ניער השמיניסט, שעוד התקשה להאמין שסיוט הלימודים תם, את הזין היפה שלו, כמה ניעורים שהתיזו לפה והתיזו לשם, במטרה לסגור את העסק ולעוף לים. אבל אז, ומשום שנפל מכיסו המברג שחיזק בו קודם כיסאות תלמיד רופפים, לצד סחיבה וצביעה של רהיטים — עונש לא־חוקי לדעתו שדפקה לו המנהלת כתנאי לקבלת התעודה, והכול, התיילל, הכול בגלל הגופה הזאת שלו שכמו שהקריצה לו זיונים, ככה תקעה אותו לפעמים בשיט — שכח הלוחם לעתיד ללחוץ על ידית ההדחה. במקום זאת, פנה והרים את המברג, שממילא התכוון להחרים, מן הרצפה. רגע אחד הקפיץ אותו בידו. וברגע הבא, תוך שפישק מחדש את עמודי רגליו, נטה מעל האסלה הזורחת תחתיו, והשאיר מזכרת אחרונה על הקיר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ