לכבוש את הפסגה: כך רצתי את האולטרה־מרתון באוורסט

בין ייאוש ובין תסכול אני בוחר בחיוך. זה מה שאני עושה כשאני מבין שאשליית הסיום 
הקרוב מתפוגגת. אני ממשיך לכרסם את ההר, צעד אחר צעד, אגלי זיעה שורפים את עיני 
וניגרים על גבי עד אשר אני שוב על רכסי ההרים הגבוהים, עטוף בענן אפור ופסגות לבנות 


דניאל קרן
צילום: גאווין כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דניאל קרן
צילום: גאווין כהן

בהתחלה שמעתי את הצעקה. שבריר שנייה אחריה הבנתי שאני הוא זה שצעק ואז רסיסי המידע התחילו להגיע להכרה, זה אחר זה, כמו קוביות דומינו. אחרי שהאוזן קלטה את הזעקה, חיישני המוח קלטו את הכאב החד, כמו סכין שחדרה לעצם, שפילח את החלק התחתון של גופי ואחר כך כמו בסרט בהילוך אטי האטתי את הריצה, צלעתי עוד כמה מטרים, דילגתי על רגל אחת ונפלתי אל תוך השלג הרך. אז השתרר שקט.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ