בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשדרות קסטל־בלום

הייתי חייבת, פשוט חייבת, להיכנס לבית של אורלי. התחלתי בחדר השינה

2תגובות

ביום ראשון בבוקר אין לך הרבה מה לעשות, או שאת הולכת ליוגה או שאת הולכת לבית קפה, או שניהם אחד אחרי השני. בשולחן לידי יושבים איזה שניים, שיואו, ההוא ככה והשני יותר גרוע. אני לא רוצה להקשיב, אני לא רוצה לשמוע אבל זה מגיע אלי בכל זאת, ״תראה, אין מה לעשות, להיות סופר טוב זאת חתיכת דרך ארוכה״. אני מניחה את ספל הקפה שלי בזעם, הסויה זולגת, הצלחת רועדת. אני זורקת כמה שקלים על השולחן ועפה משם, דרך ארוכה, דרך ארוכה, גם כן אנשים עם הביקורת שלהם. אני מחליטה ללכת לשם עכשיו, למה לחכות עוד? זאת הזדמנות...

קבלו גישה מלאה לכל תכני הארץ באתר ובסמארטפון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו