שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בשדרות קסטל־בלום

הייתי חייבת, פשוט חייבת, להיכנס לבית של אורלי. התחלתי בחדר השינה

ג'וליה פרמנטו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'וליה פרמנטו

ביום ראשון בבוקר אין לך הרבה מה לעשות, או שאת הולכת ליוגה או שאת הולכת לבית קפה, או שניהם אחד אחרי השני. בשולחן לידי יושבים איזה שניים, שיואו, ההוא ככה והשני יותר גרוע. אני לא רוצה להקשיב, אני לא רוצה לשמוע אבל זה מגיע אלי בכל זאת, ״תראה, אין מה לעשות, להיות סופר טוב זאת חתיכת דרך ארוכה״. אני מניחה את ספל הקפה שלי בזעם, הסויה זולגת, הצלחת רועדת. אני זורקת כמה שקלים על השולחן ועפה משם, דרך ארוכה, דרך ארוכה, גם כן אנשים עם הביקורת שלהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ