בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא צעקנו

אבל לפעמים אני פוקח את העיניים ושומע צרחה

תגובות

כבר שבועות שאני פוקח את העיניים בבוקר ולא רואה דבר מלבדו. הייתי בחדר השינה שלנו בתל אביב, הייתי בחדרי מלון במקסיקו סיטי ובבוגוטה, היו לילות שישנתי שעות ולילות שנרדמתי לשעה קלה כשבחוץ כבר עלה השחר — וכל יקיצה דמתה לקודמתה. בחודשים הללו חלמתי עליו רק פעם אחת: היינו במופע, בעצם היינו המופע, עברנו בין במות קטנות מול קהל שתמיד הקיף אותנו בטבעת הדוקה מדי, וקפצנו והצחקנו וביצענו את החיקויים שלנו וטיפסנו על קיר לבנים ועמדנו על קורות וכל הזמן ידענו שהזמן קצוב ובקרוב ניתפס, ובאחד המופעים התפאורה התמוטטה...

קבלו גישה מלאה לכל תכני הארץ באתר ובסמארטפון

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו