שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לא צעקנו

אבל לפעמים אני פוקח את העיניים ושומע צרחה

ניר ברעם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר ברעם

כבר שבועות שאני פוקח את העיניים בבוקר ולא רואה דבר מלבדו. הייתי בחדר השינה שלנו בתל אביב, הייתי בחדרי מלון במקסיקו סיטי ובבוגוטה, היו לילות שישנתי שעות ולילות שנרדמתי לשעה קלה כשבחוץ כבר עלה השחר — וכל יקיצה דמתה לקודמתה. בחודשים הללו חלמתי עליו רק פעם אחת: היינו במופע, בעצם היינו המופע, עברנו בין במות קטנות מול קהל שתמיד הקיף אותנו בטבעת הדוקה מדי, וקפצנו והצחקנו וביצענו את החיקויים שלנו וטיפסנו על קיר לבנים ועמדנו על קורות וכל הזמן ידענו שהזמן קצוב ובקרוב ניתפס, ובאחד המופעים התפאורה התמוטטה עלינו, הקורות העגולות ועמודי התאורה והקירות הלבנים שרק בנפילתם הבנו שהם עשויים נייר. ובתמונת חלום אחרת מאותו לילה הוא נעמד במרכז הסלון שנדרך כולו ואיזה כוח טמיר פעל על כל הנוכחים, הסיט את עיניהם אליו, והוא רק עמד שם כאלה הרגילים להיות נאהבים ומקבלים בשאננות את כל גילויי החיבה כלפיהם כי בעולם שלהם אין אחרת. עכשיו אני מבין שהוא לא ידע להיות לא נאהב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ