שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אוהל 
השכול 
והתקווה | 70 ימי שיחות בין משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות

פעמים רבות כל כך משמש השכול כתירוץ לאמירות לוחמניות בצד הישראלי והפלסטיני. אך דווקא קבוצת משפחות שכולות משני הצדדים מתעקשת כבר שני עשורים שהאובדן שלהן ושל אלפי אחרים הוא בסיס לפיוס ולשלום. במעגלי השיח שקיים פורום המשפחות השכולות בימי צוק איתן היו רגעים של אופטימיות, אבל גם הרבה ייאוש מהפער ההולך וגדל בין החבורה הקטנה והאמיצה הזאת לבין הלך הרוח הציבורי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אחיטוב
נטע אחיטוב
צילומים: תומר אפלבאום

בסוף 1994 נכנס יעקב פרנקנטל, אב שכול, דתי אדוק וחובש כיפה, לספריית בית אריאלה בתל אביב. במשך שלושה חודשים הוא דלה מארכיון העיתונות את שמות כל המשפחות שיקיריהן נהרגו בפיגועים — 422 משפחות. הוא שלח ל–350 מתוכן (פרנקנטל ויתר על משפחות שחוו את האובדן לאחרונה או שהשמיעו הצהרות מיליטנטיות בעיתונות) הזמנה להצטרף לקבוצת משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות שהוא מקים. 44 משפחות נענו להזמנה והפכו לשותפות של פרנקנטל להקמת "פורום משפחות שכולות ישראלי־פלסטיני בעד שלום", המכונה גם "חוג ההורים" — ארגון השלום הכי עצוב והכי אופטימי שפועל כאן. השנה, כשהארגון מציין 20 שנה לקיומו, חברות בו כ–620 משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ