שישה מקועקעים ותיקים מספרים על יחסיהם עם הכתובות שעל גופם

עמנואל סלד מקעקועים אבל רצה להנציח את בנו שמת; דיאן קיעקעה את עצמה בכל פעם שהרגישה רע ("במקום לחתוך ורידים"); את הזרוע של משה מעטרת מחווה לתרבות אופנועני הארלי דיווידסון שאליה הוא משתייך; דן מסרב ללכת עם קעקוע שמישהו אחר בעולם עשה כבר; אסנת מקעקעת את עצמה בשיטות שמשמשות את היאקוזה ביפן; 
ואבי הזאב מסיר בעצמו קעקועים שהוא לא אוהב (עם מלח בישול או מלטשת עץ)

עופר מתן
צילומים: לאה גולדה הולטרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עופר מתן
צילומים: לאה גולדה הולטרמן

עמנואל קרטן, 60

"הרבה אנשים אמרו לי שאני כמו איוב", אומר עמנואל קרטן בפנים חתומות. המבט שלו במצב של טרם־חיוך תמידי שגורם לך לתהות אם הוא משועשע. הפעם הוא לא. סיפור חייו של קרטן, מטפל אלטרנטיבי בחולי פרקינסון ודור שני למורים לגיטרה (אביו היה אגון קרטן, מורה לגיטרה מיתולוגי שלימד את גדולי הגיטריסטים בארץ), הוא רצוף אסונות ואבידות שבאמת מזכירות את האיש מארץ עוץ שספג מכה אחר מכה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ