תגובה לתומר פרסיקו

פעמונים מצלצלים לחרדים ולחילונים

הכיוון שאליו מוליכים "מנהיגים" מסוגם של נפתלי בנט ויהודה עציון מסכן אפוא את קיומה של הציונות ואולי גם של היהדות בכלל

פרופ' רוני אלנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
פרופ' רוני אלנבלום

לפני עשור, בשלהי ימי 
האינתיפאדה השנייה, התקיים באוניברסיטה העברית סמינר שעסק בדרכים השונות שבהן תופסים אנשי רוח את ירושלים. המרצים והמרצות בסמינר, יהודים, מוסלמים ונוצרים, דתיים וחילונים, לאומיים ומשיחיים, התבקשו להגדיר בצורה החדה ביותר מהי ירושלים שלהם.

החלוקה היתה מרתקת, גם אם לא מפתיעה: לגבי דידם של כל המרצים המאמינים, היהודים והמוסלמים, התמקדה המשמעות המורכבת של ירושלים בנקודה אוקלידית אחת ובלתי ניתנת לחלוקה – באבן השתייה, במקום המקדש ובכיפת הסלע. אחדים ציירו סביב הנקודה הזאת מעגלים של קדושה פוחתת, אך כולם הדגישו כי ירושלים סובבת סביב אותה נקודה. אנשי הרוח החילונים ראו, רובם ככולם, את ירושלים כמרחב דו־ממדי, אך איש מהם לא הגדיר את המרחב הזה באמצעות גבול ממשי ונוקשה. ל"ירושלים כמרחב" היו הגדרות שונות במרחב ובזמן ועל כל ההגדרות ניתן היה להחיל תפיסות מודרניסטיות: חלוקה, שכפול, העתקה ויצירה של מרחבי קדושה וזיכרון גם במקומות אחרים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ