איימן עודה מפחיד אותי הרבה פחות מליברמן

מבחוץ נשמעות אמנם קריאות עידוד ותמיכה, אבל אני חולה, 
הכיכר חסומה, החניות תפוסות והגזענות נמשכת

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים46
נרי ליבנה
נרי ליבנה

בחוץ בהקה השמש, אבל אני שכבתי במיטה, חולה כמו גדי מ"שמוליקיפוד". "אני חולה, אני לבד, אין לי חברים, חוץ... " — אמרתי לעצמי ולא הספקתי לומר את ההמשך ("חוץ מהחמורים שעל הפיג'מה שלי") כשלפתע מילאה את החלל זעקה אדירה: "אוהבים אותך הרבה, כל הכבוד, את סבבה".

לרגע נדמה היה לי שבכל זאת יש אלוהים, אל מלא רחמים עצמיים במיוחד לאנשים כמוני, שבכל פעם שהם חוזרים מחו"ל מיד הם נופלים למשכב. אל קצת פושטק מבחינת סגנון הדיבור שלו, ובכל זאת אל שלהוט להכביר עלי מאהבתו. אלא שאז נפסקו הקריאות והוחלפו בגרסת כיסוי לשיר ידוע כלשהו, שהתחלף שוב בקריאות קצביות: "אוהבים אותכם, כל הכבוד, אוהבים אותכם". כמה אהבה יש בעולם, אמרתי לעצמי, החמה זורחת, השיטה פורחת, כולם אוהבים זה את זה ורק אני במיטה, נותרתי לבדי, ראשי מתפוצץ, אפי נוטף ואין בקריאות ה"הופה, הופה, מאמץ אחרון, הופה הופה, אוהבים אותכם, לא להתייאש, הופה", שנשמעות עכשיו ברמה, כדי לעודדני. להפך, אפילו לקום ולגשת אל המקלחת אין לי כוח וה"כללללל הכבודדדד" רק מייאש אותי עוד יותר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ