שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך צריך להראות טקס השואה הממלכתי החדש?

דגל מונף למעלה, צפירה, אמירת "יזכור", "כאן התחנה טרבלינקה", עדויות 
של ניצולים ושירת התקווה — זוהי המסורת העבשה להעברת זיכרון השואה. 
האם ניתן לחבר תבנית טקסית חדשה? ואיך זו אמורה להיראות אחרי שייעלמו מהעולם כל הניצולים? מיכל גוברין ומכון ון ליר איגדו קבוצת מומחים וחוקרים שתנסה ליצור טקס אקטיבי ולא מתקרבן. הניסיון הראשון: ביום השואה שבשבוע הבא

הילו גלזר
צילום: אמיל סלמן
הילו גלזר
צילום: אמיל סלמן

מיד עם הגעתה לארץ, אחרי ששרדה את האקציות בגטו קרקוב ואת המחנות פלשוב, אושוויץ, בירקנאו, צעדת המוות וברגן בלזן, עברה רינה (רגינה) פוזר־לאוב ניתוח פלסטי להסרת המספר שנצרב בזרועה. על רצח בעלה הראשון לא סיפרה לבתה. גם כיצד רצה אחרי משאית הילדים שהובילה לתאי הגזים את בנה הראשון בן השמונה לא סיפרה. כ–20 שנה אחרי מותה החלה הבת, פרופ' מיכל גוברין, סופרת, לעבוד על רומן בשם "השתיקה של אמא", שכתיבתו עודנה נמשכת. "לא יכולתי עוד לחמוק מהחובה לספר את הזיכרון השתוּק, 'לזכור' את מה שמעולם לא חייתי", כתבה גוברין ברשימה מלפני כארבע שנים. את תולדותיה של האם ניסתה להרכיב דרך שיחות עם חברות הצענרשאפט (המניין) שעוד נותרו בחיים, קבוצה של עשר נשים שהעניקו תמיכה הדדית זו לזו; במפגש עם התובע הגרמני במשפט בהנובר שבו העידה אמה נגד אחד ממפקדי גטו קרקוב; בדוח שהופקד במוזיאון ההגנה עם פירוט של פעילותה לאחר המלחמה ב"הברחת" עשרות אלפי פליטים יהודים לישראל מן האזור הבריטי של גרמניה; ובנבירה בכל ארכיון שעשוי היה להועיל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ