יום אחד התמונות שלי יעזרו לי לחיות לנצח

התיעוד המצולם של כלל האירועים המכוננים שהתרחשו בתולדות המין האנושי אינו שקול, 
מספרית, לתיעוד של תינוק אחד ששוכב על הגב. הצרה היא שהכל יכול להיעלם בשנייה

ניסן שור
ניסן שור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניסן שור
ניסן שור

החיים כפי שאנחנו מכירים אותם לא קיימים יותר. כמו רוב האנושות, גם אני לא חי. אני מצלם. החיים דהויים. הצילומים מבריקים. תמיד בפוקוס. זוהי רוח התקופה: התיעוד ניצח את הממשוּת. תביא תמונה או שזה לא קרה. בני האדם הפכו לדימויים שטוחים. זה לא בהכרח דבר רע. כולנו ממילא נמות במוקדם או במאוחר. כל מה שיישאר מאיתנו זו תמונה רחוקה. את מרבית השנים, מיליוני שנים, מיליארדי שנים, נבלה בתור זיכרון ויזואלי דומם. אנחנו בסך הכל מתכוננים ליום שאחרי. מצלמים כאילו אין מחר. כאילו מתישהו ימציאו איזושהי טכנולוגיה, שבאמצעותה ניתן יהיה לשבט אותנו מתוך סך כל התמונות שהותרנו אחרינו. רוצים לשמוע משהו מצחיק? אני באמת מאמין שזה אפשרי. המדע הוא כל־יכול. בעוד אלף שנה, בכל בית בישראל, לצד מכונת הכביסה ומדיח הכלים, יהיו מכונות שיוכלו להמיר את הדימוי הצילומי ליישות בשר ודם. המכונות הללו יהפכו את האטומים של הצילום למולקולות ואת המולקולות — ליצורים חיים. אני ממש בונה על זה. מתישהו בעתיד, מישהו, איזה קרוב משפחה רחוק שלי, ייקח את התמונות שאני מופיע בהן וישיב אותי מהמתים. זה גאוני! דורות של צלמים אובססיביים יקומו כך לתחייה. בגלל זה אני מצטלם המון. כי לא רק הגוף ישובט, אלא גם התודעה כפי שהיא משתקפת בצילום. אני לא רוצה שישבטו אותי מתוך תמונת סטילס בודדת שצילמתי ב–1995, בתור טינאייג׳ר זועם, בטיול מאורגן עם המשפחה ביורודיסני, אלא מתוך אינספור תמונות דיגיטליות שהותרתי אחרי באייפון שלי. בכל התמונות האלה אני תמיד שמח, מחייך ומבסוט. נו, ברור. זה מה שהצילום מציג בפני העולם: אנשים נטולי צרות ודאגות. אף פעם לא בוכים או מדוכאים. תארו לעצמכם — בשנת 3015 אני הולך לקום לתחייה, לא בתפקיד עצמי, אלא בתפקיד זה שהצטלם. אני איוולד מחדש בתור סלפי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ