השמינייה של מפלגת העבודה בפגישת מחזור

הם נחשבו לחדשניים, אכזריים ושאפתניים. בסוף שנות ה–80 ובשנות ה–90, חברי "השמינייה" של מפלגת העבודה פעלו יחד במטרה להנהיג את המפלגה ואת המדינה. כינסנו אותם לראשונה מזה עשרים שנה כדי לערוך חשבון נפש קבוצתי ולברר האם סופם ניבא גם את סופו של השמאל הציוני

גידי וייץ
גידי וייץ
צילום: איליה מלניקוב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גידי וייץ
גידי וייץ
צילום: איליה מלניקוב

הניתוח הצונן של שני החברים שלו מהשמינייה הקפיץ את עמיר פרץ, האיש שלפני פחות מעשור נשטף בגל גואה של התנשאות, כשכבש את ראשות המפלגה שמזוהה עם העוולות כלפי המזרחים. "אתם באמת חושבים שבגלל העניין הפלסטיני הובסנו בציבוריות הישראלית ובבחירות?" שאל את יוסי ביילין ואברהם בורג.

לעתים היה נדמה שבפגישה הזאת הוא מלקק לראשונה את הפצעים ממערכת הבחירות ב–2006, אז ניצח את שמעון פרס בהתמודדות על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ניצחון מפתיע, שהפך מריר מאוד כאשר פרס ערק מהמפלגה יחד עם נביא המפץ הגדול ומנהיג השמינייה, חיים רמון, לטובת המיזם הפוליטי שהקימה משפחת שרון. "אני חושב שהשיח שלכם פועל ממקום של ניסיון להיות תיאורטיקנים יפים, אולי תוכלו לכתוב כמה ספרים בעניין", המשיך פרץ לירות חצי ביקורת דוקרים. "אתם מנותקים מהחברה הישראלית, חברה שנלחמת על גושים של שייכות. נקודה. ומחנה המרכז־שמאל לא רק שהוא לא יוצא מעצמו לאחרים — הוא הולך ומתכנס לתוך עצמו. אני הראשון מביניכם שדיבר בעד הקמת מדינה פלסטינית כשהייתי ראש מועצת שדרות. לא קרה לי שום דבר, כל עוד הם הרגישו שאני חלק מהם. ב–2006, כשהתמודדתי בראשות מפלגת העבודה, הפתק 'אמת' הביס את הליכוד בכל אזורי הפריפריה. פעם ראשונה שהפרולטריון הצביע לעבודה, למרות שקידום השלום עמד בראש סדר היום שלי. השלום לא הבהיל את אלה שטוענים שהליכוד זורם להם בדם".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ