אולי יש עוד תקווה למקום שבו גונבים ספרים מהקומה הרביעית

מאז הבחירות האחרונות, היחסים שלי עם המדינה לא משהו. הדברים היחידים 
שמנחמים אותי בימים אלה הם נסיעות לחו"ל והעובדה שמישהו גונב ממני ספרים

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נרי ליבנה
נרי ליבנה

בשנה האחרונה, באורח שלמרבה הצער איננו אופייני לסדר חיי הרגיל, הזדמן לי לבקר בשדות תעופה במועדים סמוכים זה לזה. שמתי לב לעניין מוזר, הקורה לי בנתב"ג בכל פעם שאני חוזרת מחו"ל. הטרמינל העצום הזה בנוי כך, שבדרכך אל ביקורת הדרכונים בכניסה לישראל חולפים על פניך, לאורך מסדרון מקביל, הנוסעים העושים את דרכם אל שערי היציאה מן הארץ. אין בעיני מראה אופטימי יותר משל אנשים שמחכים לטיסה למקום אחר ולאפשרות לחיים אחרים ולו לתקופה מוגבלת בזמן וקצרה מאוד. לכן בכל אחת מהפעמים שבהן חזרתי בשנה האחרונה בטיסה לישראל, לאחר שהות של שבוע או שבועיים, עוררו בי הנוסעים בדרכם לטיסות היוצאות מדקרות של קנאה. איזה כיף להם, היה קול קטן בתוכי אומר, הם נוסעים לחו"ל, כולם נוסעים לחו"ל, כל החיים לפניהם, הכל יכול לקרות להם, ורק אני אף פעם לא נוסעת. הלך המחשבה הזה עמד, כמובן, בניגוד מוחלט למציאות, שבה לא חלפו אלא דקות מאז נחת המטוס שהביא אותי מחו"ל. ואף על פי כן, תחושת הקנאה שלי אמיתית לגמרי. לעתים נלווה טעם של החמצה אל הקנאה הזאת, שהרי אולי, כמאמר השיר, כל פרידה היא התחלה חדשה וכל נסיעה צופנת בחובה אפשרות להעמיד פנים, ולו לתקופה, שהחיים מתרחשים בכלל במקום אחר ושיכולתי להיות גם מישהי אחרת לגמרי. אלא שבסופו של דבר, סופי הדרכים הם רק געגוע אל מה שאמור היה לקרות, אבל לא באמת קרה, ושוב אני מוצאת את עצמי כאן, תקועה ומפנטזת על ההחמצה הבאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ