28 פרות קדושות

לגעת בטאבו - האם אנחנו עוד זקוקים לכור בדימונה?

בלחש, בשיחות אוף דה רקורד, מעלים מדי פעם בכירי הכור תהייה פילוסופית: 
האם צריך עוד את הכור הגרעיני בדימונה?

חיים לוינסון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיים לוינסון

אטומים רבים בוקעו בדימונה מאז הוקם הכור בשלהי שנות ה–60. הכור הקטן והסודי הפך להיות מפעל ענק, עם למעלה מ–2,000 עובדים. תחושת החשיבות וההתגייסות להצלת המולדת, הנפוצה ממילא בממסד הישראלי, באה לידי ביטוי במיוחד בכור הגרעיני.

גם בעידן המודרני, הכור הוא אחד הסודות הגדולים שנותרו למדינת ישראל. על בניין הוועדה לאנרגיה אטומית אי שם בצפון תל אביב אין אפילו שלט קטן, אף על פי שמדובר בבניין משרדים ותו לא. הוועדה לאנרגיה אטומית מדווחת ישירות לראש הממשלה. הפרסומים היזומים שלה לא נוגעים בקצה קצהָ של הפעילות בכור. אם להאמין לעדותו של אחד, מרדכי ואנונו, זו ההוכחה לכאורה לכך שלא מדובר במכון מחקר גרידא. רוב הישראלים מקבלים את קדושת הכור כמובן מאליו, לא שואלים שאלות, לא דורשים שקיפות ולא מעודדים ביקורת. על פי הקונסנזוס — כפי ששיקף זאת היטב דני קושמרו לפני שבועיים ב"אולפן שישי" — ואנונו הוא בוגד, הכור הוא טאבו ודיון ציבורי הוא בגידה. תקציב הכור חסוי (כמובן), אך מהנתונים הגלויים ניתן ללמוד שעלות שכר עובדי הכור היא 1.1 מיליארד שקל בשנה ועלות מטה הוועדה לאנרגיה אטומית היא 144 מיליון שקל. לאן הולך הכסף? אין פירוט.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ