מה משך את אמני רפובליקת ויימאר לאונס ורצח נשים?

נשים מבותרות, מרוטשות וגדועות איברים, 
ולידן עקבות הרוצח. עד לשנים האחרונות 
העדיפו חוקרי האמנות להתעלם מז'אנר אמנות יוצא דופן שרווח בימי רפובליקת ויימאר והתמקד ברישומים ובציורים מזעזעים של אלימות נגד נשים. על דבר אחד יש הסכמה רחבה: דמות האמן־הרוצח תמיד מעניינת יותר מזו של הקורבן

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גליה יהב

הצייר ג'ורג' גרוס ביים ב–1918 צילום היתולי בסטודיו שלו. הוא התחפש לג'ק המרטש — דמות כפופה, חורשת רע ואכזרית, של גבר האוחז בסכין. בצילום הוא נראה מגיח מאחורי מראה גדולה, שבקדמתה ניצבת במלוא הפאר ובבגדים תחתונים אווה פטר, זוגתו, בתפקיד עצמה. דמותה מוכפלת במראה, ולמרות זאת היא אוחזת בידה מראה קטנה נוספת, משדרת תמימות של מי שאינה מודעת לכאורה לסכנה הנוראה האורבת לה, כל כולה אומרת נרקיסיזם בועתי שליו. היא ממוסגרת כיצירת אמנות בסגנון קיטשי או כגלויה סכרינית של אשה מסוגננת מדי, כולל כובע מעוצב בהטיה על ראשה ובובת סמרטוטים לרגליה. הצילום שימש משחק זוגי, המחזה ביתית קטנה של סצנה בעלת פוטנציאל אלים וארוטי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ