הכל מתגמד אל מול הסכין

מה הטעם בכל הדברים שאנחנו עושים כאן? הרי הכל מתגמד אל מול הסכין. 
אנשים דוקרים ונדקרים. זו המהות הפנימית העמוקה של המקום

ניסן שור
ניסן שור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניסן שור
ניסן שור

למה אנחנו בכלל טורחים? להתעורר בבוקר. לחשוב על דברים יפים. לעשות משהו. ליצור, לייצר, לפעול בתוך המקום הזה. לדבר את הדיבור. לסחוט מעצמנו לתוך השלולית הישראלית. כמו בריכה מתנפחת על גג המרפסת, בקיץ הלוהט. אנחנו ממלאים אותה, טיפה אחר טיפה, כפית אחר כפית, ומספיקה סכין אחת שננעצת בתוך הגומי, כדי לרוקן את כל החלומות שלנו. כל הרצונות והתשוקות והמעשים. הרי למדנו כבר להסתפק בבריכה הקטנטנה הזאת. לטבול בה את כפות הרגליים, לשכשך בה. לדמיין שהיא לא עשויה מגומי, אלא מבטון יצוק. מפלדת אל חלד. והיא תחזיק מעמד. לא לנצח. אין נצח. אבל לפחות לפרק הזמן הנדרש לנו כדי להגשים את עצמנו. אולי להשאיר משהו לילדים או לנכדים. איזו שטות. זו בריכה מתנפחת. היא נוצרה במהירות והיא נעלמת במהירות. כוחות ההיסטוריה לא פועלים עליה. היא חד פעמית. זה האופי שלה. היא לא מכירה אפשרות אחרת. הכיליון והחורבן מופיעים בהוראות היצרן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ