פטנט ישראלי חדש: התאבדות באמצעות מאבטח

בספרו "לפיכך נתכנסנו" מתאר יוסי שריד, מגאוני האירוניה והאנדרסטייטמנט שהתהלכו בינינו עד לפני זמן לא רב, את התאבדותה של אמו. עוצמתו של הקטע שבו הוא מתאר כיצד נטלה יום אחד כדורי שינה והתאבדה היא דווקא בפשטותו, באופן הכמעט אגבי שבו מתוארת טרגדיה איומה שעתידה לטבוע את חותמה על כל מעגל המקורבים של האם. קראתי את החלק הזה בספר לפני כמה שנים, זמן לא רב לאחר שסיימתי את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שהשאיר עלי רושם גדול. אצל עמוס עוז הספר עב הכרס והמרתק נבנה כולו בקרשנדו אטי של רגשות הולכים ומתעצמים לקראת שיאו, והאקורדים החזקים כל כך של הסיום המשיכו להדהד גם זמן רב לאחר שהקריאה הסתיימה. אצל שריד זה הפוך: את בניית המטען הרגשי הוא מותיר לקוראים ואלה נותרים מופתעים והמומים אחרי הקריאה. ההתאבדות מתוארת אצלו כמו עוד אירוע, אפשר אפילו לומר, עוד חלק מהחיים.