סידורי ההלוויה של עצמי

פעם לא זכרתי מה אמרתי, עכשיו אני כבר לא זוכרת למי אמרתי. 
זה כנראה הזמן להפקיד את הזיכרונות בידיים אמונות ולתכנן הלוויה מכובדת

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

פעם, בתקופת האוניברסיטה וכמה שנים טובות לאחריה, היה לי ידיד טוב בעל זיכרון פנומנלי. קראתי לו "רושם קורות העתים הפרטי שלי" משום שמדי פעם היה מזכיר לי איך בתאריך זה וזה אמרתי לו או למישהו בסביבתו ככה וככה. מה שמוזר היה שהדברים שציטט בשמי נשמעו לי תמיד חדשים, לעתים אפילו עוררו בי התפעלות. אני אמרתי ככה? הייתי שואלת ובלבי מציינת לעצמי שזה דווקא די שנון או מבריק. כבר אז, בעודי עולת ימים, נטיתי לא לזכור מה אמרתי. אמרתי לו פעם שאני רגועה. אם אמות לפתע (בגיל 20 וקצת חושבים רק על מוות שקורה לפתע), הוא תמיד יוכל לכתוב את ההספד הכי מדויק אודותי ואולי גם להוציא חוברת של "ציטטות נבחרות ופניני לשוני" ושאני בונה עליו בעניין הזה. אבל אחרי כמה שנים הוא נסע למקום אחר ושמעתי באיחור של כמה חודשים על מותו בתאונת דרכים בחו"ל. התעצבתי אל לבי והתביישתי משום שהבנתי שלו הייתי אני צריכה לכתוב את ההספד אודותיו, לא היה לי מה לכתוב כלל. בעצם, רוב מה שזכרתי ממנו הוא האופן שבו היה מתבונן בי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ