כך זכיתי ליחס אנטישמי על חוף ימה של תל אביב

כמה נעים להגיע לחוף הים עם ספר טוב. הזדמנות נהדרת 
להתעמתות עם סבתות חצופות ועם גילויי אנטישמיות מפתיעים

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

סוד די גלוי הוא שמאז שהתגברתי, לפני שנתיים, על יהירותי הטבעית שגרמה לי לחשוב כאילו מישהו בכלל יטריח עצמו להסתכל עלי בחוף הים, התחלתי סוף־סוף לפקוד בקביעות מסוימת את חופי תל אביב. במשך כמה שנים מאז שעברתי מירושלים לתל אביב נמנעתי מלעשות כך משום שסברתי שהעם היהודי סבל מספיק גם בלי לראות אותי בבגד ים. שנות בגד הים הטובות שלי הסתיימו אי־אז בתחילת שנות ה–2000, כשעדיין נהגתי להסתובב בלי בושה ולעתים אפילו בשמץ גאווה על מדשאות בריכת ירושלים המוקפת חומה מכל עבריה, מסתתרת בעתות הצורך מאחורי ילדי. אז אכן הקדשתי גם מחשבה רבה לבחירת בגד הים ותנודות מיליגרמיות במשקלי יכלו לגרום לי להיעדרות של כמה ימים ממדשאות הבריכה. אבל איכשהו, בחלוף השנים, התפוגגה מאליה משמעות הביטוי "בגד ים מחמיא" או "בגד ים מחטב" משום שכל בגד ים, כמו גם עירום, מחמיא למי שיש להן גוף חטוב וצעיר ממילא, שהרי זה לא הבגד שמחמיא לגוף אלא הגוף שמחמיא לבגד ובעניין בגדי הים "המחטבים" אני דוגלת בעיקרון הפיזיקלי הבסיסי של "חוק שימור החומר" שלפיו מה שיידחס באזור אחד של הגוף יתפרץ בפראות באזורים אחרים ומשוחררים. מש"ל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ