להתראות, וידיאו: הסכנות החבויות של צפייה אובססיבית בטיטאניק

קלטות הווידיאו היו מוצר מגושם ורבות מהן מחזיקות בתוכן את הרגעים המביכים ביותר של המשפחות שלנו. אבל בימי הכאוס של ראשית הטלוויזיה בכבלים, הן היו גם הכלי שאיפשר מרד באקראיות המדיום

שיר ראובן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שיר ראובן

1 
התחלתי לעשן בגיל 23, גיל שהדבר המשעמם ביותר שאפשר לעשות בו זה להתחיל לעשן. כמה חודשים אחר כך בתי קולנוע בישראל התחילו להקרין את "טיטאניק" בגרסת תלת־ממד, 12 שנה אחרי ההקרנה הראשונה ב–1998. ראיתי את הסרט הזה שלוש פעמים בקולנוע כשיצא ואחר כך עוד עשרות פעמים בווידיאו אחרי בית ספר, שוכבת קרוב מדי למסך. מתישהו לקראת הדקה ה–20 ג'ק דוסון, שמגלם לאונרדו דיקפריו הצעיר, מבקש סיגריה מהעוזר האישי הרשע של קאל שמגיש לו את החפיסה. הוא לוקח שתיים, מניח אחת מאחורי האוזן ואת השנייה בפה ומזיז אותה ימינה, שמאלה, למעלה, למטה. לא זכרתי את המחווה הזאת אבל הכרתי אותה: ציטטתי אותה עם כל סיגריה שהדלקתי. היא זחלה מתחת לעור שלי והעמידה פנים שתמיד היתה שייכת לי, טפיל שחיכה שאתחיל לעשן כדי לתבוע את הפעולה לעצמו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ