בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לו הייתי ילדה חטופה

כמו ילדים רבים, גם אני חלמתי על חיים זוהרים יותר, ובעיקר שאני שייכת 
למשפחה אחרת: מעניינת יותר, בוהמיינית יותר, מפורסמת יותר. אבל אחרי שבגרתי, 
אין דבר שמזעזע אותי יותר מאשר המחשבה על משפחות שלקחו לעצמן ילדים לא־להן

4תגובות

פעם, לפני 20 שנה, עוד לפני שנתן אליק רון את ההוראה לירות בערבים שהפגינו בוואדי עארה, עלה בדעתי הרעיון היצירתי לקחת את ילדי לנופש בסכנין. כן, כן, מה ששמעתם. התארחנו בצימר של משפחה נחמדה מאוד, ישנו על ארבע מיטות נוער ואכלנו אוכל נפלא שבישלה לנו אם המשפחה. "אמא, אולי נעבור לגור כאן?" הציעו הקטנים כשהתעוררנו בבוקר. האמת, למשך כמה שניות לא דחיתי את הרעיון על הסף. ראשית, מושגי היופי שהיו נהוגים לפני 20 שנה בקרב בני העדה הערבית זיכו אותי בפופולריות גדולה מאשר אצל בני העדה היהודית שונאת...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו