אני עומד ובוכה, ומרגיש את הבוז של האנשים הקשוחים, של הקיבוצניקים

מה זה קיבוץ? בסופו של דבר: אי יכולת להביע רגשות

בני ציפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

האוטובוס מספר 412 מבית שאן לעפולה עצר בקיבוץ מסילות. עלתה אשה עם סלים ושקיות נפוחות וצנחה על המושב לידי והחלה לדבר איתי בלי שום הקדמה על החייל אלאור אזריה. סיפרה שעלתה לארץ מעיראק עם הוריה ב–1951. למרות יותר מ–60 שנות חיים בארץ, אוצר המילים העברי שלה היה מצומצם ביותר. "לא, לא", חזרה ואמרה בלהט מגומגם. "הוא בסדר. ערבי בא להרוג יהודים. הוא הרג אותו. בסדר. לא, לא רע. בסדר". הינהנתי ושוב הינהנתי בתקווה שתשתוק כבר. היה לי לא נעים מפני שבשורה לפנינו ישב פועל ערבי והרגשתי שהוא עלול להיפגע מדבריה. קצת לפני הפנייה החדה שעושה האוטובוס מול הקיבוץ שלי, חפציבה (אני גר כאן כבר חצי שנה), התנצלתי באוזניה שאני צריך לרדת. אז עצמה את העיניים וכשפקחה אותן צעקה לי ברהיטות שהפתיעה אותי: "אני מדברת ומדברת ואתה לא עונה לי. איזה אנשים קרים אתם". את סוף המקלחת הקרה שמעתי כבר ביציאה מדלת האוטובוס.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ