תנו לה וניל!

הצגה מצוינת, כמה אנשים מאוד מוכשרים והמלצה מופרכת אחת נגד דיכאון

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

בסוכות האחרון נסעתי לעכו לפסטיבל. ראיתי שם שתי הצגות מצוינות, אחת מהן הותירה עלי רושם בלתי נשכח. בגלל הייחוד והעוצמות הבלתי־רגילות, כמעט פיזיות, שהעבירו השחקנים לקהל, בגלל האסתטיקה המושלמת של התנועה והמוזיקה ובעיקר משום שזהו תיאטרון אמיתי במובן הזה שהחוויה שהוא יוצר אינה ניתנת לתרגום למילים בלבד. להצגה קוראים "הליוגבלוס". ביים אותה בכישרון עצום אריאל וולף, השתתף בה אנסמבל מצומצם של שחקנים, כולם מצוינים ובעלי יכולות מגוונות, אבל בכל זאת בלט ביניהם שלומי ברטונוב שגם ערך מוזיקלית את המופע התיאטרלי. ברטונוב, שפעם היה שכן שלי, הפך לנגד עיני מהבחור המקסים והעדין שאני מכירה למין דמות מרהיבה ובאותה עת גם מפחידה, מפלצת של יצרים — אלימות ההופכת לאסתטיקה ואסתטיקה המייצרת אלימות. וכשהוא התקרב והשעין את ראשו על ברכיו של בן זוגי לאירוע, הרגשתי שאני קצת מבועתת מהשד שהשתחרר לפתע מהבקבוק, כנראה בעזרתו של וולף. אריאל ושלומי חולקים את חייהם, ובעיני הם אחד הזוגות היפים והמוכשרים שראיתי אי פעם. יצאתי מהאולם העתיק וקמור התקרה שבעכו רועדת ממש מעוצמת החוויה. הרעד התחיל למעשה ברגע שבו התיישבתי בשורה הראשונה (מתוך שלוש) וקול מצו־סופרן מחשמל ששר "קאסטה דיווה" גרם לי להצטמרר. הקול הזה בקע מגרונה של בחורה יפה בשמלה מהודרת ששרה כשהיא שוכבת. שכובה על פסנתר. ביררתי ונודע לי ששמה קארין שיפרין.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ