הגיע הזמן להודות: אני בן אדם שאין לו פרופורציות

כשהייתי מאושפזת לפני כ-20 שנה, ניסיתי לנחם את עצמי שיכול להיות גרוע יותר. אבל היום, בזמן שאנשים נותרו מחוסרי קורת גג, אני מרחמת על עצמי מפני שהספה שלי נשלחה לתיקון. ככה זה כשאין לך פרופורציות

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

לפני כמעט עשרים שנה הייתי מאושפזת במחלקה הגינקולוגית־אונקולוגית בבית החולים שערי צדק. אבי היה אז במחלקה סיעודית בבית אבות נורא בנהריה ואמי היתה מאושפזת בבית החולים פלימן בחיפה. שלושת ילדי היו ממש צעירים. כיוון שעד אז, כבתם היחידה הגרה בארץ, טיפלתי בהורי לבדי, התקשרתי לאחי היחיד המתגורר בקנדה וביקשתי ממנו שיבוא לטפל בהם, ובעיקר באבי שלא היתה לו משפחה בארץ מלבדי. הוא לא הגיע, אבל התקשר לטלפון שהיה ליד מיטתי כשעה לאחר הניתוח. נאמר לו שאני עדיין מטושטשת מההרדמה ולא יכולה לדבר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ