בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיע הזמן להודות: אני בן אדם שאין לו פרופורציות

כשהייתי מאושפזת לפני כ-20 שנה, ניסיתי לנחם את עצמי שיכול להיות גרוע יותר. אבל היום, בזמן שאנשים נותרו מחוסרי קורת גג, אני מרחמת על עצמי מפני שהספה שלי נשלחה לתיקון. ככה זה כשאין לך פרופורציות

23תגובות

לפני כמעט עשרים שנה הייתי מאושפזת במחלקה הגינקולוגית־אונקולוגית בבית החולים שערי צדק. אבי היה אז במחלקה סיעודית בבית אבות נורא בנהריה ואמי היתה מאושפזת בבית החולים פלימן בחיפה. שלושת ילדי היו ממש צעירים. כיוון שעד אז, כבתם היחידה הגרה בארץ, טיפלתי בהורי לבדי, התקשרתי לאחי היחיד המתגורר בקנדה וביקשתי ממנו שיבוא לטפל בהם, ובעיקר באבי שלא היתה לו משפחה בארץ מלבדי. הוא לא הגיע, אבל התקשר לטלפון שהיה ליד מיטתי כשעה לאחר הניתוח. נאמר לו שאני עדיין מטושטשת מההרדמה ולא יכולה לדבר. הוא התקשר שוב...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו